לאור המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יופחתו שלושה חודשי מאסר מעונשו של המערער, כך שעונשו יועמד על 27 חודשי מאסר בפועל. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.   

לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, והנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. בהתייחס למידת העונש שהושת על המבקש, סבור אני, כי עונש זה אינו מצדיק התערבות, משאין בו סטייה חריגה ממדיניות הענישה המקובלת. שתי הערכאות הקודמות ראו עין בעין, את החומרה שבמעשיו של המבקש, וקבעו, כי בנסיבות העניין, אין מנוס מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל, להרתעת המבקש, וזאת נוכח נהיגתו הפרועה בכביש, והתנהגותו האלימה כלפי המתלונן. 

דין הבקשה להידחות. הבנק סבור כי יש ליתן בידו רשות ערעור בשל כך שלשיטתו יש בפסק דין משום עיוות דין הנובע מסתירות שנפלו, לכאורה, בין הקביעות השונות בפסק הדין. הגם שעל פניו דומה שישנו חוסר-הלימה מסוים בין כמה מקביעותיו של בית המשפט המחוזי, סבורה אני שממבט כולל על תוצאת פסק הדין עולה כי אין בחוסר-הלימה זה משום עיוות דין המצדיק ליתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. לא שוכנעתי כי בכל אחת מקביעות אלו, כשלעצמן, יש משום עיוות דין, כך שגם אם נפלה שגגה בבית המשפט באופן ניסוח אחת מקביעותיו, אין בכך כדי לפגוע במסקנות פסק הדין, ואין בכך משום עיוות דין המצדיק ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר התוצאה הכללית הינה סבירה.  

דין הערעור להידחות. אין לתאר במילים את החומרה הרבה במעשי המערער, שרצח את אביו. המערער, שקיבל חיים מאביו, רצח אותו ולקח חיים ממנו. אנו סבורים, כי עבירת הרצח אף חמורה עוד יותר עת מדובר ברצח הורה, אותו אמור היה המערער לכבד כלשון הדיבר החמישי: "כבד את-אביך, ואת-אימך-למען, יאריכון ימיך, על האדמה, אשר-יהוה אלוהיך נותן לך" (שמות כ, י"ב).

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. פסק הדין נשוא העתירה עוסק בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, ובגזירת עונשיהם של העותר ושל שאר המערערים. בפסק הדין לא נקבעה הלכה משפטית חדשה, ובוודאי שלא נקבעה בו הלכה אשר "עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה" יש לקיים בה דיון נוסף, בודאי שאין מקום לקיים דיון נוסף בסוגיות אותן מעלה העותר, שלא נדונו (וממילא לא נקבעה בהן כל הלכה) בפסק הדין נשוא העתירה.

הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערר להידחות. במקרה שלפני, הראיה הלכאורית המרכזית הינה עדותו של מחמוד לפיה ראה וזיהה את העורר כמי שירה במנוח. אכן, בשתי הודעותיו הראשונות במשטרה טען מחמוד כי אינו יודע מי ירה במנוח, ורק ביום 10.10.2012 מסר למשטרה את גרסתו לפיה העורר הינו היורה. ואולם, גם אם מדובר לכאורה בעדות כבושה, ואינני מביע על כך דעה, כאשר קיים הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות אין די בכבישת העדות כדי לפגוע במהימנותה או במשקלה.

כמבוקש, הדיון בתיק יתקיים ביום 21.3.2013 בשעה 10:30. 

הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתשובת המשיבים. אך לפני סיום אעיר כי הבקשה שהגישו המבקשים השתרעה על פני 32 עמודים וזאת בלא כל הצדקה ובניגוד להוראות תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, המורה כי בקשת רשות ערעור תפרט בצורה תמציתית את נימוקי הבקשה. בעניין אחר עמדתי על כך שאין מקום להגיש בקשות רשות ערעור שאורכן מופלג כאשר הן חוזרות בעיקרן על טענות שהועלו לפני בית המשפט המחוזי ואף התרעתי לבל תישנה תופעה זו בעתיד שמא יושתו הוצאות לטובת אוצר המדינה. במקרה דנא הוגשה בקשה ארוכה אף שבמסגרת ההחלטה הדיונית העיר בית המשפט המחוזי על כך שבקשת הביטול שהגישו המבקשים השתרעה על פני 60 עמודים ולוותה בתצהיר לא ממוספר המשתרע על פני 92 עמודים. 

הנני מורה על מחיקת הערעור, ההליך שלפניי עניינו השגה ערעורית המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו שניתן במסגרת הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, בגדרו הטיל עונש מאסר בפועל על המערערת אם לא תשלם סך של 250,000 ₪ עד יום א' - 17.3.13. המערערת, באמצעות בא כוחה, בחרה להגיש את השגתה כערעור אזרחי כאשר אין זה ההליך המתאים (ראו סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית המשפט).

הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. נהיגה בשכרות הינה אחד מן הגורמים המרכזיים לגרימתן של תאונות דרכים, אשר הפכו בשנים האחרונות ל"מכת מדינה", המסכנת את שלום הציבור ופוגעת בביטחונו. לפיכך, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית-המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים. דברים אלה מקבלים משנה תוקף, כאשר מחליט אותו נהג שיכור להימלט מהמשטרה בנהיגה פרועה, תוך סיכון חייהם של העוברים והשבים. עוד אציין בהקשר זה, כי טענת המבקש, לפיה הערכאה הדיונית החמירה בעונשו, מכיוון שהוא בחר לעמוד על זכותו לנהל הוכחות, היא טענה בעלמה, שאינה מבוססת על דבר, וראוי לוּ לא היתה נטענת מלכתחילה.