על-יסוד הודעת המשיבים, מתאריך 08.03.2013, לפיה המשיבים אינם מתנגדים לכך שצו הביניים הארעי שניתן ב-בג"ץ 413/13 (שתיק זה אוחד עימו בהתאם להחלטתי מתאריך 27.02.2013), יחול גם על העותרים בעתירה דנן – ניתן בזה צו ביניים ארעי המורה למשיבים להימנע מלהעביר בכפייה את העותרים ובני משפחותיהם מבתיהם בכפרים אשר בשטח אש 918, וזאת עד למתן החלטה אחרת.

דין הבקשה להידחות, מאחר שאין המדובר בטעות סופר, אלא בשתי קביעות העומדות זו לצד זו. אסביר: הסמכות להאריך את מעצרו של נאשם שטרם הוכרע דינו, והוא שוהה במעצר למעלה מ-9 חודשים, מסורה, כקבוע בסעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, בידי בית משפט זה – ובידיו בלבד. לכן קבלת בקשת המשיב היתה מביאה, לכאורה, למצב שבו עם סיום פרשת התביעה – היתה נוצרת חובה לשחרר את המשיב מיידית ממעצר.

החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגשו ערעורים לפי הרשות שניתנה. הערעורים מתקבלים. החלטותיו של בית המשפט המחוזי מן הימים 11.5.2011 ו-17.11.2011 מבוטלות, בכפוף לאמור לעיל בעניין הפורום. מאחר שהדיון נערך בפני מותב תלתא איננו רואים מקום וצורך להתייחס לשאלה האם הליך התקיפה, במיוחד לגבי ההחלטה מיום 11.5.2011, היה צריך להיות ערעור בזכות. ההליך יוחזר לבית המשפט המחוזי, בהתאם למתווה המפורט בפיסקה 10 לעיל. בנסיבות העניין, אנו מורים כי ההליך יתברר לפני שופט אחר שזהותו תיקבע על ידי נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. מן הראוי כי ייעשה מאמץ נוסף על ידי בעלי הדין לסיים את הסכסוך הממושך ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט. קופת פשיטת הרגל תישא בשכר טרחה לזכות המבקשים בשני ההליכים שבפנינו בסכום כולל של 10,000 ש"ח. 

דינה להידחות. הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה ולכן אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. בית משפט השלום קבע על סמך חומר הראיות שהוצג בפניו כי לא עמדה למבקשים זכות לבטל את החוזים עם המשיבים על אף העובדה שהמרכז המסחרי לא הופעל בהתאם למתוכנן. בית המשפט המחוזי אימץ את קביעותיה של הערכאה הדיונית שכאמור התבססה על ממצאים עובדתיים, וקבע אף הוא כי אי הצלחה מסחרית של מיזם המשיבים לא מהווה הפרת חוזה המזכה את המבקשים בזכות הביטול.  

הבקשה נדחית. משכך, מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית המשפט שלא לאפשר את שינוי החזית במקרה שלפניי. זאת, בפרט נוכח העובדה שטענת ההתיישנות לא נבעה מפסק דינה של הערכאה הדיונית, והיה ראוי לטעון טענה זו בפניה. מקל וחומר, צדק בית המשפט בכך שלא קיבל את טענת המבקש כי פסילת הרשיון המקורית שלו נעשתה בחוסר סמכות. טענת חוסר הסמכות היא טענה מקדמית שהיה מקום להעלותה במסגרת ההליך בו נדונה פסילת הרישיון. 

דין הבקשה להידחות. באשר לטענה הכללית הנוגעת לקביעת בית המשפט המחוזי בעניין אופן בחינת בקשות המבקש – הרי שסביר שסוגיה זה תידון לגופה בהליך העיקרי, וניתן יהיה לערער עליה, ככל שיחפוץ בכך המבקש, לאחר שיינתן פסק דין. כידוע "הכלל הוא כי זמנו של ערעור על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית הינו בתום הדיון בתובענה". איני רואה בבקשה שלפניי טעם המצדיק סטייה מכלל זה וסבורה אני כי יש לאפשר לערכאה הדיונית לנהל את הדיון לפי שיקול דעתה.  

הבקשה נדחית, למעשה, הכרעה בשאלה הפרשנית בנוגע לאופן יישומו של סעיף 6 לחוק אינה דרושה בענייננו, שכן השאלה שביסוד בקשת רשות הערעור היא שאלת פרשנות ההסכמה הדיונית שבין בעלי הדין שניתן לה תוקף משפטי. מאחר שלא מצאתי שבית המשפט המחוזי טעה בפרשנות ההסכמה הדיונית, הרי המחלוקת שנותרה היא מחלוקת בנוגע לאופן החישוב. בעניין זה אין להתערב, שכן מדובר, כאמור, בסכסוך פרטני שנתגלע בין בעלי הדין. לפיכך, חרף התוצאות השונות אליהן הגיעו הערכאות דלמטה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המזכירות תחזיר לידי המערערים את סיכומיהם ואת תיק המוצגים מטעמם, והם יגישו סיכומים מתוקנים ותיק מוצגים מתוקן עד ליום 21.3.2013. תיק המוצגים המתוקן יכלול אך ורק ראיות שהוצגו לפני בית המשפט קמא, ובסיכומים לא תהייה התייחסות לראיות נוספות שהגשתן טרם אושרה.  

לאחר שמיעת הצדדים, עיון במעמד צד אחד בחומר חסוי, ושיג ושיח עם גורמי המשיב, לא ראינו מקום להתערב בהכרעותיהם של בתי המשפט הצבאיים. עם זאת, בהמלצתנו יהיו הארכות, ככל שיבואו, לתקופה של ארבעה חודשים. בנתון לכך נמחקת העתירה. 

הערעור מתקבל, איננו מקלים ראש כל עיקר בחומרת העבירות בהן הודה המערער ועליהן נדון. ואולם, בהתחשב בעיקרון של אחידות הענישה, ובהשוואה לנאשם 3 בתיק שנדון לעונש מאסר זהה חרף עוצמתן הרבה יותר של עבירותיו ועברו המכביד יותר – החלטנו להפחית קמעא מעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער. העונש יעמוד על 4 במקום 4.5 שנות מאסר. המאסר על תנאי והחילוט יעמדו בעינם.