מן המקובץ עולה כי המשיב 1 לא מסר תשובה הולמת לטענתו של המבקש בדבר קיומו של חוב למבקש, וגם לא לטענה כי סכום החוב בתיק ההוצאה לפועל הופחת מחמת ההוצאות שנפסקו בהחלטתי מיום 19.12.2012. במצב דברים זה, לא מצאתי מקום להורות על חילוט העירבון שהופקד בתיק שבכותרת.

בהתחשב בהוראות חוק ההסגרה התשי"ד-1954, פסק הדין יתוקן והמשיב יוסגר לא יאוחר מיום 13.5.13. סמוך לביצוע ההסגרה, המערער ייעצר לצורך ביצוע ההסגרה. הערבויות שהוטלו בהחלטותיו של השופט רומנו, מיום 23.5.11, 2.6.11, יעמדו בעינם.

לאחר העיון מצאתי לנכון להתיר את התיקון המבוקש תוך חיוב המערערים בהוצאות. סוף דבר: המערערים יגישו הודעת ערעור מתוקנת תוך 5 ימים, שתכלול כמובן אך ורק את הנימוקים הנוספים המובאים בבקשה שלפניי. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות בגין הבקשה בסך של 3,500 ₪.

דין הבקשה להידחות. איני סבורה כי ניתן לומר כי העותרים עמדו בדרישה ל"מיצוי הליכים". בשולי הדברים יצויין כי אם סבורים העותרים כי התנהלותם של אנשי ביקורת הגבולות, אשר מנעו מן המשיבים 2-3 לצאת מן הארץ, מקימה להם עילת תביעה בגין הנזקים אשר נגרמו להם לטענתם בגין סירוב זה (כגון עלות כרטיסי הטיסה), פתוחה בפניהם הדרך לנקוט בהליך משפטי מתאים (וזאת מבלי להביע כל עמדה לגופם של דברים).

החלטתי לדחות את הערר. בית משפט המחוזי הביע חוסר אמון בעורר, תנאי בלעדיו אין לשחרור לחלופת מעצר. במעשיו העיד על עצמו העורר לכאורה כי מורא החוק ממנו והלאה. העורר היה מוכן לסכן חיי הולכי רגל ונהגי מכוניות בשל רצונו להימלט מהמשטרה; לכל אלה יש להוסיף את אי-התייצבותו של העורר לחקירה במשטרה, הימלטותו מן השוטרים לאחר קרות האירוע וכן העבר הפלילי העשיר - הכולל 10 הרשעות קודמות בעבירות שונות, ביניהן עבירות סמים ואלימות, וכן 20 הרשעות תעבורתיות 

בהסכמת הצדדים ועל רקע ההחלטה שניתנה אתמול על ידי בית המשפט המחוזי בעניינו של מעורב אחר, על בא כוח המדינה להגיש את ההחלטה עד יום ראשון 17.3.2013 בשעה 12:00, והצדדים רשאים להתייחס לעניין בעמוד אחד עד לתאריך 18.3.2013 בשעה 12:00. בנסיבות העניין המשיב ייעצר עד למתן החלטה בעניין. 

אין בידי איפוא להיעתר לערר. במקרה דנן הראיות הן נסיבתיות, אך כלל הוא כי גם בהיותו של כתב-אישום מבוסס כולו על ראיות נסיבתיות, אין נשללת אפשרות של מעצר עד תום ההליכים אם הראיות הנסיבתיות מצטרפות לכדי מסכת של ראיות לכאורה שיש בהן סיכוי סביר להרשעה. בענייננו, מובילות הראיות הנסיבתיות הקיימות נגד העורר למסקנה לכאורית כאמור. 

לא נוכל איפוא להיעתר לערעור. אכן, נראה כי המערער החל לחזור לדרך הישר, והוא עושה מאמץ להשתלב בקבוצה טיפולית ומגלה כיוון חיובי; גם נתנו דעתנו לעברו הנקי ולכך שהודה במעשים, אך נזכור כי בית המשפט קמא שיקלל את אלה בגזירת הדין. חוששני כי איננו יכולים להלום את הטענה, שמעשיו של המערער מסתכמים ב"שיחת טלפון בודדת", ולנתקה מחומרת הפרשה כולה שהמערער היה חוליה בתוכה: עבירתו תחילתה בשיחת טלפון קונקרטית ביותר, גם אם לא הבשילה לפגישה; מדובר במי שבאופן אקטיבי יצר קשר, והציע מכירת האקדח. 

אנו מורים אפוא לבית המשפט המחוזי לגבות את הראיות הנוספות הנזכרות. בית המשפט המחוזי יחווה את דעתו בשאלה אם יש בראיות אלה כדי להביא לשינוי מסקנותיו בהכרעת הדין, זאת במסגרתו של פסק דין משלים. הצדדים יהיו רשאים לטעון את טענותיהם בכל הקשור להשלכותיהן של הראיות החדשות על שאלת אחריותו הפלילית של המערער. ככל שיבקשו להגיש ראיות נוספות הנוגעות לסוגיות הנזכרות (טביעות הנעל, כלי הרצח והחבלות בראש המנוחה), יהיה הדבר מסור לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט רשאי יהיה לבקש השלמת ראיות בהיבט זה או אחר, אם ובמידה שיידרש. לאחר מתן פסק הדין המשלים ועל-פי תוכנו, יישקל המשך הטיפול בערעור שלפנינו.

הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בניגוד לטענת המערער, בית המשפט לא קבע שיש להרחיקו מביתו, וממילא, לא הוצא צו הרחקה. בית המשפט, שקרא את דו"ח יחידת הסיוע, שמע את בעלי הדין והתרשם מעומק הסכסוך שביניהם, הציע למערער שיעזוב את הבית עד להרגעת הרוחות, אף ללא הוצאת צו הרחקה. מטבע הדברים, העניינים הנדונים בבית המשפט לענייני משפחה הם עניינים רגישים, שאף המערער הגדירם כ"דיני נפשות". מאחר שמדובר בעניינים מעין אלה, יש לבית המשפט לענייני משפחה את הסמכות לנסות לעזור לבעלי הדין המסוכסכים להגיע להסכמות, ולוּ לטובת הילדים הקטינים, הנמצאים בתווך.