לאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הרלבנטיים, מצאתי להפחית את האגרה ולהעמידה על סך של 500 ש"ח. אגרה בשיעור זה תשולם בתוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו, ולא - תימחק העתירה ללא הודעה נוספת.  

דין הבקשה למתן פטור מלא מהפקדת עירבון להידחות. אין מקום להיעתר לפטור המבוקש באשר המבקשת לא התייחסה בבקשתה לאפשרות העומדת לה לגייס את סכום העירבון בעזרת סביבתה הקרובה. כמו כן, לעניין סיכויי ההליך, בגדרו מתבקש בית משפט זה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר אישר פסק בוררות, יש לומר, בזהירות המתבקשת, כי המשוכה הניצבת בפני המבקשת גבוהה היא.

הבקשה נדחית אפוא. משלא הצביעה המערערת על חוב חלוט ובלתי שנוי במחלוקת של המשיבה כלפיה ממנו ניתן יהיה לקזז את סכום ההוצאות שייפסקו לטובת המשיבה, אם ייפסקו, אין מקום לפטור את המערערת מהפקדת עירבון בהליך זה.

דין הבקשה להתקבל. מדובר במקרה יוצא-דופן, שבו מצטברים כמה שיקולים המטים את הכף לטובת מתן ארכה למרות האיחור הניכר. עם זאת, מובהר כי על הסנגוריה הציבורית להגיש את הערעור עד ליום 17.4.2013, וכי על הערעור להיות מנומק (ולא ערעור "פורמאלי" בלבד).  

העירעור מתקבל בחלקו, אנו מבקשים לשוב ולהצר על האירוע נשוא הערעורים, אשר היה למעשה אירוע של בריונות לשמה, גם אם ספונטני. לנוכח שכיחותה הגוברת והמדאיגה של תופעת ה"אלימות הספונטנית" כלפי עוברי אורח, שאך העירו על התנהגות נפסדת, נראה כי אין מנוס מהעברת מסר תקיף וברור באשר לענישה שחייבת להיות נלווית להרשעה בעבירות מסוג זה.

הבקשה נדחית. מטעמי ביטחונם של אחרים, לא נוכל לחשוף את שנגלה לנו בחומר החסוי. דיינו אם נאמר כך: לא התרשמנו כי יש יסוד לטענה שהמשיב מבקש להתנכל למבקש. עובדה היא כי בעבר המשיב אפשר לו בפועל להינשא ולהתייחד בין כתלי בית הכלא וגם שקל לאפשר לו לעשות כן במקרה אחר, אלא שהמבקש חזר בו מבקשתו. אין לנו גם כל יסוד להניח שהמשיב מבקש לסכסך בין המבקש לבין פלונית. כאמור, המשיב מוכן לאפשר נישואין, אם כי ללא התייחדות מיד לאחר מכן, והמבקש אף לא ניסה לטעון כי הדבר אינו אפשרי. עוד נזכיר כי המשיב אף שינה את העמדה שהביע בפני בית המשפט המחוזי. כל שנוכל לפרט מעבר לכך הוא כי מדובר בנסיבות יוצאות דופן.  

הערעור מתקבל, יש ליתן משקל לנסיבותיה האישיות של המערערת ולנסיבות המקלות האחרות; אולם גם נוכח אלה אין הכף נוטה לענישה בסדר הגודל של עניין בוחבוט, קרי, שלוש שנות מאסר, או קרוב לכך יש לזכור, כי – שלא כמו בעניין בוחבוט – וכפי שציין בית המשפט המחוזי בגזר הדין (פסקה 12), "האלימות באירוע שקדם לירי, לא הייתה אלימות קשה – חילופי קללות בין המנוח לנאשמת וסטירה שסטר המנוח לנאשמת". על הענישה להיות ברף גבוה יחסית, אם גם לא הגבוה ביותר. באיזון ויש מקום להפחתה מסוימת מאשר השית בית המשפט קמא, עם כל ההבנה העקרונית לגישתו. החלטנו להקל בעונשה של המערערת ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שנגזר עליה על שבע שנים וששה חודשים, שיחלו להימנות מיום מעצרה.

הערעור נדחה. במישור העקרוני, אל לְנאשם לצפות כי הלכת שוורץ מחייבת עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו בלא קשר לבחינת הקפדתו על תנאי השחרור. נימוק זה מתחבר לנימוק השני. בעניינו של המבקש הוגשו שתי חוות דעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות. חוות הדעת הראשונה העריכה כי המסוכנות הנשקפת מהמשיב היא בדרגה בינונית. בהערכת המסוכנות המשלימה צוין כי רמת המסוכנות הנשקפת ממנו פחתה והיא עומדת על רמה בינונית-נמוכה. רואים אנו אם כן כי חלה התקדמות וכי ישנו כיוון חיובי אשר בא לידי ביטוי בירידה ברמת המסוכנות הנשקפת מהמבקש. יחד עם זאת, ירידה לחוד והתאיינות לחוד. המסוכנות הנשקפת מהמבקש לא התפוגגה והיא עודה עומדת, גם לאחר טיפול ממושך, על רמה המוגדרת "בינונית-נמוכה". 

המשיב יישאר במעצר עד למתן החלטה בערר. 

איננו נעתרים לערעורים. בית המשפט השתית את פסק דינו על הכרעה עובדתית, שאותה הסיק ממכלול הנסיבות, לרבות התבטאויות ברורות, שקשה שלא לפרשן כפי שעשה, מאת המנוח ומאת רעייתו תיבדל לחיים. העולה מהן הוא, כי במסגרת יחסי המשפחה עברה הבעלות בנכס כמתנה לרעיית המנוח גם אם לא הושלם רישומה, ועל פי חזקת השיתוף והתנהגות בני הזוג – מנהג בעלים משותפים לכל דבר – גם למנוח. אחיה ואחיותיה של הרעיה לא סתרו ממצאים אלה בראיות משכנעות מטעמם.