עד למתן החלטה אחרת ניתן בזה צו ארעי לפיו לא ייהרסו המבנים מושא העתירה. זאת בתנאי שהמצב הקיים בשטח יוקפא הן מבחינת הבנייה והן מבחינת אכלוס המבנה עד להכרעה בעתירה. צו ארעי זה לא יחול על הריסה שאיננה הריסה תכנונית, קרי, אם ההריסה תתחייב עקב צרכי לחימה דחופים ומטעמי בטחון מובהקים. 

היורשים יוכלו להגיב לבקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד ליום 7.4.13. הסעד של עיכוב ביצוע שניתן בהחלטתי מיום 27.2.13 ימשיך לעמוד בתוקף עד למתן החלטה אחרת.

הערר נדחה. כאן, המחלוקת נסובה סביב סוגיית הראיות לכאורה. לאחר עיון, דעתי היא כי הן בנמצא, אך עוצמתן אינה מצדיקה המשך מעצרו של המשיב. ליתר דיוק, עוצמתן, בנסיבות העניין, אינה מצדיקה התערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית המשפט המחוזי להורות על שחרור המשיב לחלופת מעצר.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא. לא מצאתי ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין. זאת, נוכח העובדה שגם כיום לא מפרט המבקש בבקשת רשות הערעור שלו מהן הנסיבות חדשות המצדיקות עיון מחודש בעניינו, ומכאן שלא עמד בנטל להראות כי חרף חלוף הזמן הקצר מההחלטה הקודמת יש לדון בעתירתו. וחשוב לא פחות, ביום 30.12.2012 נתקבלה החלטה מינהלית חדשה בעניינו, שבה הוחלט להותיר על כנו את סיווגו של המבקש כאסיר טעון הגנה. על החלטה זו רשאי המבקש להגיש עתירת אסיר חדשה לבית המשפט המחוזי, ככל שיש עילה לכך. באופן כזה ניתן יהיה לבחון את עניינו של המבקש במלוא היקפו,  בערכאה הדיונית.

לאחר שמיעת הערותינו חזר בו המערער מערעורו והוא נמחק. בהתחשב בכך פסקנו סכום מופחת בלבד של הוצאות. המערער ישא בהוצאות המשיבים 1 בסך 5,000 ₪.

דין הבקשה להידחות. לא מצאתי לנכון לדון מחדש בבקשות האמורות. מכאן שיש לקיים את החלטת המשיבים כפי שנקבעה בהודעתם מיום 8.3.2013. במידה והדבר לא יסתייע תוך שבוע ימים מהיום, תיושם החלטת בית משפט זה מיום 19.11.2012 לפיה אין למנוע הרחקתו של העותר 1 מישראל ויש לקיים את צו ההרחקה שהוצא נגדו.

דין הערר להידחות. מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי, כי מדובר בחלופה שאין בכוחה לאיין את מסוכנותו של העורר. לכך מצטרפת הקלות בה ניתן לבצע עבירות מהסוג הנדון, קלות שאפשרה את ביצועה של העבירה הנוכחית כאשר נטל העורר את רכבו של אביו בלא רשותו. הקלות בה ניתן לבצע עבירות אלו מחלישה את כוחה של חלופת מעצר ובפרט זו המוצעת כאן. לאור כל האמור, מצאתי כי חלופת המעצר שהוצעה, ואשר נתמכה על ידי שירות המבחן, אינה הרמטית מספיק כדי לאיין את מסוכנות העורר.  

דין הבקשות להידחות. בבחינת מאזן הנוחות, גם לו תיק החקירה היה עדיין בעיצומו, וזכותם של המבקשים להשמיע טענותיהם הייתה עוד רלוונטית, דומה כי אף בכך לא היה די כדי לבטל את הצו ולאפשר המשך שהייתם בארץ בניגוד לאשרות שניתנו להם. זאת, בהתאם להלכה פסוקה לפיה אין בקיומן של תביעות משפטיות למיניהן כדי להצדיק המשך שהות בניגוד לאשרה שניתנה כחוק ואף לא יציאה ממשמורת. והרי, אשרות הכניסה הזמניות שניתנו למבקשים בכניסתם האחרונה לישראל, ניתנו לצורך מתן עדויותיהם בהליכים משפטיים. אפשר שאשרה זמנית כזו תינתן שוב היה ויצטרכו המבקשים להעיד בהליכים משפטיים נוספים.

הערעור מתקבל. תחת עונש המאסר בפועל לתקופה של ארבעה חודשים, אנו קובעים כי המערער ירצה מאסר, בדרך של ביצוע עבודות שירות, לתקופה של חמישה חודשים. עונש המאסר המותנה שנגזר על המערער בבית משפט קמא יעמוד בעינו, ותקופת התנאי תחל עם סיום ביצוע עבודות השירות. כמו כן אנו מורים כי המערער יעמוד בפיקוח שירות המבחן לתקופה של חצי שנה מיום סיום ביצוע העבודות.

על פי החלטתי מיום 5.2.2013, היה על המערערים להודיע עמדתם תוך 7 ימים. עד עתה לא מסרו המערערים עמדתם, ואף לא הוגשה בקשה להארכת מועד. אשר על כן, אני מורה על מחיקת הערעור ללא צו להוצאות.