דין הבקשה להידחות. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית משפט מחוזי "תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה".

עיון בבקשה ובחינת החומר המצורף לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתם של המשיבים. הלכה מבוססת היא כי במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". 

יומן בית המשפט יקבע את הדיון בערעור בשימת לב לאורכה של תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקש, וכי הבקשה לעיכוב ביצוע העונש האמור, נדחתה.

החלטתי שלא להיעתר לבקשה בדבר היציאה לטיפול הפסיכיאטרי. בהתחשב בפרק הזמן הקצר הצפוי עד לשמיעת הערעור נראה כי אין זו העת ואין זה המקום לאפשר את ההקלה האמורה. באשר להקלה השנייה המתבקשת סבורני כי הנסיבות המיוחדות שעמדו לפני בית המשפט המחוזי בחנוכה האחרון בדבר מצבו המשפחתי של המבקש ונמנו בהחלטת בית משפט זה מיום 20.1.2013 עומדות בעינן. על כן אני נעתר לבקשה לאפשר לו לבלות עם ילדיו בחג הפסח מחוץ לביתם, בדומה למתווה שנקבע בבית המשפט המחוזי באשר לחנוכה. 

כידוע, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים, ובפרט תהא הנטיה שלא לעכב ביצוע פסק דין כספי. אשר לסיכויי הערעור, דומה כי המשוכה שבפני המשיבות גבוהה למדי, שכן פסק דינו של בית משפט השלום מבוסס רובו ככולו על ממצאי עובדה ומהימנות, ובכך אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב. בית המשפט המחוזי הורה כי מחצית מן הסכום תופקד בקופת בית המשפט, ובכך יש לשלול את החשש שלא יהא למבקש ממה להיפרע.

בהסכמת הפרקליטות יושוה עונשה של המערער שהושת בתיק זה לעונש הנאשם האחר, קרי, 32 חודשי מאסר בפועל, שאליהם ייצברו ששה חודשי מאסר כהפעלת תנאי מתיק קודם, ובסך הכל 38 חודשי מאסר בפועל (במקום 42). שאר חלקי גזר הדין קמא (מאסר על תנאי בן 6 חודשים, קנס של 3,000 ₪ ופיצוי למתלונן בסך 1,500 ₪) יעמדו בעינם. הערעור מתקבל בהתאם לאמור.

שאלת פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תמעט להתערב בה. הדברים אמורים אף ביתר שאת כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה.  

הלכה פסוקה היא כי אפילו אם ערכאת הערעור הראשונה מתערבת בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אין בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". גם אם נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובית המשפט לא קבע מסמרות בדבר, אין אף בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור.   

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין - סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב]. לפי סעיף 201 לחוק זה נתונה לבית המשפט סמכות להורות על הארכת המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; את מהות ההליך העיקרי ואת סיכוייו הלכאוריים.  

כידוע, אופן הערעור על החלטה שיפוטית נקבע על-פי מבחן הסופיות: אם מדובר ב"פסק-דין", קרי החלטה המביאה לכדי גמר את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור, ואילו אם מדובר ב"החלטה אחרת" אזי הערעור טעון רשות. מבחן עזר המסייע באיתורה של "סופיות" הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט – הרי זה פסק-דין; ואם לאו – בהחלטה אחרת עסקינן.