הגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה אשר בבסיס הערעור אלא אם הוכיח המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות בין הצדדים נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד, ובכלל זה, כי הנזק שייגרם לו, אם לא יינתן הסעד, הוא בלתי הפיך. לעניין מאזן הנוחות, הלכה היא שכשמדובר בעיכוב ביצוע של פסק דין המורה על חיוב כספי, ככלל הנטייה היא שלא לעכבו אלא במקרים חריגים. אחד השיקולים בבחינת בקשה לעיכוב ביצוע חיוב כספי, הוא יכולת הצד שזכה במשפט להשיב את ששולם, אם תתהפך התוצאה בערעור.

הבקשה תחומה בעובדותיו של המקרה הנידון ואינה מעוררת, ואף לא נטען אחרת, שאלה משפטית או שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה בה. כמו כן, כידוע, טעות בהחלטה, ככל שנפלה, אינה מהווה עילה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. מעבר לכך, בהחלטות הנוגעות לעיכוב ביצוע פסק דין מוקנה לערכאה הדנה בתיק שיקול דעת רחב.

הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור. המאשימה עמדה בנטל המוטל על כתפיה, והוכיחה ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי את התקיימותם של כלל היסודות העובדתיים המנויים בבסיסה של העבירה הקבועה בתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, לרבות היותה של הדרך שבה נהג המבקש, בגדר "דרך עירונית". זאת, בעיקר לנוכח בחירתו של בא-כוח המבקש שלא להעמיד שאלה זו לחקירה נגדית, בעת ההליך בבית-המשפט לתעבורה, ועל סמך אותם חיזוקים שציינה ערכאת הערעור, בדונה בשאלה הנ"ל. 

על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה. לא אחת נקבע כי תקופת 30 הימים הנתונה לבעל דין להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים היא בבחינת דין "ידוע וברור". יחד עם זאת, וגם כך נקבע לא אחת, גם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה.    

המשיב 1 יגיב לבקשת העותרים לפסוק לזכותם הוצאות.  

כבר נקבע לא אחת כי נוכח מהות ההליך אמת המידה הראויה לבחינת בקשות להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בעתירות אסירים היא "נימוק סביר לאיחור בהגשת ההליך". העובדה שהטעמים שהעלה המבקש "נוגעים לעצם היותו אסיר", כטענת המשיב, מחזקת לטעמו של בית המשפט את ההצדקה שבמתן הארכה, שהרי טעמיו של המבקש, אשר אינו מיוצג, ממחישים את מוחלשותו ואת הצורך ליתן משקל הולם לעובדה שהוא שוהה בבית האסורים.   

הלכה היא כי בהיעדר טעמים מיוחדים וחריגים "מקומה של טענת העותר המבקש להשיג על סבירות האשמתו היא במסגרת ההליך הפלילי גופו". זאת, מכוח הכלל כי בית המשפט הגבוה לצדק לא יידרש לעתירה במקום שבו יש לעותר סעד חלופי של פניה לערכאה מוסמכת אחרת. במקרה שלפנינו, העותר עצמו מבסס את עתירתו בעיקר על טענת "ההגנה מן הצדק" וזו טענה שהוא רשאי להעלות כטענה מקדמית במסגרת ההליך הפלילי.    

התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות למשיבים לפרסם את נוסח ההחלטות המוצעות של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: המועצה) ואת מסמכי ההסבר הנלווים אליהן, לפחות ארבעה עשר ימים לפני כינוס ישיבת המועצה שבה הן צפויות להידון, וזאת על מנת שניתן יהיה לרכז את הערותיהם של כלל הגופים הצפויים להיפגע מאותן ההחלטות. המשיבים הודיעו כי בכוונתם לבדוק את טענות העותרת במישור העקרוני וכי יביאו את העניין בפני יושב ראש המועצה.

לא עולה מן הבקשה שאלה עקרונית כלשהי הנוגעת לפרשנות החוזים, אלא עסקינן ביישום הדין הקיים. עוד ייאמר כי מסקנותיו של בית משפט השלום בעניין זה, שאומצו על-ידי בית המשפט המחוזי, מושתתות על ממצאים שבעובדה, שאין דרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן ערכאת ערעור "בגלגול שלישי", להתערב בהם. באשר לטענה בדבר עיוות הדין, ההלכה מצמצמת עילה זו ל"מקרים נדירים ביותר, שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות הערעור מעוררת לפני השופט הדן בה היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים".    

בית המשפט החליט להמתין שלושה חודשים נוספים בטרם יכריע סופית בערעור, מהטעם שספק אם נוצלו כראוי ששת החודשים שניתנו בהחלטה מיום 6.9.12 - התמונה שבפני בית המשפט עדיין איננה מלאה ובשלה סופית להכרעה. ועוד, ישנו בכל זאת תהליך, אם גם איטי, של התקדמות מה של המערער, אף שאינה מספקת.