על אף החשיבות שאכן קיימת בסוגיה ברובד הכללי, אין מקרנו מצריך הכרעה בשאלה הדיונית בנושא הסמכות הערעורית. כמוסכם על הצדדים, השגותיה של המדינה, ברובד המשפטי, מתמקדות אך ורק בשאלת הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהחלטה להסרת החיסיון. האיזון שנקבע על ידי המחוקק בשאלה זו הינו משולש: אינטרס הציבור למימוש ההליך הפלילי – זכות הנאשם להתגונן – והאינטרס של הציבור ושל הפרט המעורב שלא לחשוף חומר החוסה תחת תעודת חיסיון.

העמדה העקרונית שהנחתה את בית-המשפט במקרה זה היא הגישה המצדדת בקביעת רף ענישה מחמיר בעבירות של שימוש במידע פנים, כדוגמת עבירות כלכליות אחרות, לצד הנכונות להשלים עם העלאה מדורגת של רף הענישה. לא לחינם נחשב האיסור על שימוש במידע פנים כאחת "מאבני היסוד של דיני ניירות הערך". טרם הושת מאסר בפועל על מי שהורשעו בביצוע העבירה של שימוש במידע פנים בידי איש פנים, אך במקרה זה בית-המשפט לא מצא לנכון להתערב בעונש מאסר בפועל שהוטל על אחד הנאשמים בבית משפט קמא. 

על החלטת בית משפט מחוזי בערר הנוגע למעצר לא מוקנה ערר בזכות. לפי סעיף 53(א1)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), על החלטת מעצר כגון זו שבמקרה זה יש להגיש בקשת רשות לערור לבית משפט זה. הלכה היא כי במצב כזה, על מנת לזכות ברשות הערעור, יש לעמוד במבחן הדומה במהותו למבחן שנקבע בפרשת חניון חיפה בע"מ, לאמור: להוכיח כי מתבקשת הכרעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה. 

קרוב לעשרים שנים חלפו מאז רכישת הנכס נשוא העניין ועד שנעורה רשות המסים וביקשה למסות רכישה זו, על הריביות, הפיגורים והקנסות שנצברו ביני לביני. משכך, אם מנע בית המשפט המחוזי בפסק דינו את המשך תפיחתו של חוב זה מרגע שנמכר הנכס נשוא הכינוס, אין בכך כדי לגרום לעיוות הדין הנטען. בהתאם לפרשת חניון נ' מצת אור (הדר חיפה), הרי שאין בדחיית בקשה לרשות ערעור כדי לסמוך בהכרח את ידי בית המשפט על כל מסקנות הערכאה הקודמת. לעניין השאלה שניצבה בפני בית המשפט המחוזי, זו אכן מצויה בדיון בבית משפט זה בפני הרכב של תשעה שופטים, ותבוא שעתה. 

הכלל לפיו מקום שבו ניתן פסק דין סופי על ידי הערכאה הדיונית, נמחקים כל הליכי הערעור שבהם פתחו בעלי הדין ביחס להחלטות ביניים ואשר בירורם טרם הסתיים, הוא כלל מבוסס היטב. על החלטות מסוג זה רשאים בעל הדין לשוב ולערער במסגרת ערעורם בזכות על פסק הדין הסופי. ככלל, אין היגיון בקיומו של דיון נפרד בבקשת רשות ערעור על החלטות שממילא ניתן לערער עליהן בגדרו של ערעור על פסק הדין העיקרי. מקום בו בית המשפט דוחה בקשה לסילוק על הסף – יהיו טעמיה המשפטיים אשר יהיו – מדובר ב"החלטה אחרת" לכל דבר ועניין.        

במסגרת הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בתקופת הערעור יש לבחון את סיכויי הערעור להתקבל ואת שאלת מאזן הנוחות בין הצדדים, במסגרתה נבחן אם ביצועו המיידי של פסק הדין צפוי להסב למבקש לעכב את ביצועו נזק כבד יותר, מהנזק שעלול להיגרם לצד שכנגד כתוצאה מעיכוב ביצוע הפסק עד להכרעה בערעור.

למקרא הבקשה ולאחר עיון בנספחיה; על רקע החלטת בית המשפט המחוזי; ולפני מתן החלטה על הגשת תשובה מאת המשיבים למכלול הטענות שבבקשה, בית המשפט מבקש מאת המשיבים להגיש הודעה בכתב בתוך 10 ימים ובה התחייבויות והצהרות עדכניות כפי שנמסרו עובר להחלטת בית המשפט המחוזי.   

המבקש 1, אזרח ישראל, והמבקשת, אזרחית הפיליפינים, מקיימים קשר זוגי. לאור הקשר האמור עתרה המבקשת לקבלת מעמד בישראל. לאחר שהמשיב דחה את בקשתה, הוגשה עתירת המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים; המשיב רשאי לעתור לביטול הצו ואז יישקל העניין לגופו של עניין בשנית. המשיב לא עתר לביטול צו הביניים ואף לא להבהרת החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים כך שיורה כי צו הביניים יעמוד בתוקפו עד להכרעה בעתירה בלבד. עוד יצויין כי בפסק דינו הדוחה את עתירת המבקשים לא קבע בית המשפט לעניינים מנהליים דבר לעניין תוקפו של צו הביניים שניתן על ידו.

הבקשה להארכת מועד הוגשה רק לאחר שהוגשו על ידי כל בעלי הדין האחרים תשובות לבקשות רשות הערעור, היועץ לא הגיש במועד את תשובותיו חרף הסדר דיוני בין בעלי הדין, כולל היועץ המשפטי לממשלה, לפיו כל התשובות לבקשות רשות הערעור תוגשנה עד ליום 21.1.2013; הבקשה להארכת מועד מטעם היועץ הוגשה רק לאחר שחלף המועד להגשת התשובות.