המבקשת העלתה בבקשתה טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות שלא הועלו וממילא לא נדונו בערכאה הדיונית, ומהוות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הרחבת חזית אסורה. אשר לטענה המרכזית של המבקשת, לפיה אין לבנק זכות להמשיך ולנכות כספים ממשכורתה בשל הוצאת צו כינוס בעניינה, שתי ערכאות קבעו כי הבנק עמד בתנאי סעיף 97(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] בנסיבות שהוכחו ואין בטענות שהעלתה המבקשת כדי להטיל ספק בקביעה זו.  

במקרה דנן, לא זו בלבד שטענותיו של המבקש אינן מעלות כל שאלה משפטית או ציבורית כבדת משקל, אלא שאף לא נעשה ניסיון ממשי מצד המבקש לטעון זאת. עיון בבקשה מגלה, כי טענותיו של המבקש הינן ערעוריות באופיין, ואין להן מקום בהליך מעין זה. כמו כן, במקרה דנן, כתב האישום המתוקן הוקרא למבקש בבית המשפט לתעבורה, והוא הודה בעובדותיו. אשר על כן, וכפי שאף קבע בית המשפט המחוזי, לא נראה כי נפגעו זכויותיו הדיוניות של המבקש, ונראה בעליל, כי לא נגרם לו כל עיוות דין. 

החלטת בית משפט קמא בכל הנוגע לקביעה לפיה הבקשה במחוזי הוגשה לאחר המועד הקבוע בדין "סוגרת למעשה את התיק", שכן בכך הסתיים ההליך בכל הנוגע להחלטת המפרק בתביעת החוב של המשיבים 3-2 ועל כן היא בבחינת "פסק דין". באשר להחלטה בבקשה להארכת מועד, הרי שכפי שציינו, ובצדק, המשיבים 3-2, זו למעשה החלטת ביניים אשר "נבלעת" בפסק הדין האמור והדרך להשיג עליה היא במסגרת הערעור על פסק הדין.   

הערכאה שביררה את העובדות היא זו שקלטה את הראיות בחושיה באופן ישיר ולכן מחזיקה היא ביתרון מול ערכאת הערעור. עם זאת, לכלל זה יש גם חריגים, אשר אחד מהם הוא כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים טהורים שבהגיון, וזאת להבדיל משיקולי התרשמות או מערבוב בין שיקולי התרשמות והיגיון. חריג נוסף לכלל הוא כאשר הערכאה הדיונית מסיקה מסקנות מהעובדות ובמיוחד כאשר המסקנות הן העומדות בליבת הבדיקה של מרכיבי העבירה. בית משפט זה פסק כי ניתן להחיל את הוראות הדין העוסקות באי הרשעה על תאגיד שנמצא אחראי בפלילים, והשאלה היא האם זה מקרה מתאים. 

החלק הארי של טענות העותר נוגע לשאלת האפוטרופסות של אימו, ובפרט – להשגותיו על מינוי המשיבות 10-9, חברות פרטיות, כאפוטרופוסיות, והאופן שבו מנוהלים ענייניה של האם על-ידיהן. דא עקא, שמקומן של טענות אלה הוא במסגרת ההליכים המתנהלים בנדון בבית המשפט לענייני משפחה. הלכה היא כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי המשפט האחרים. בנוסף, ככל שאמור בטענות הכלליות שמעלה העותר, מעיון בעתירה עולה כי לא נעשתה פנייה מוקדמת לרשויות המוסמכות שצורפו כמשיבות.

אשר לטענות העותר בדבר קיום הליך שימוע טרם הגשת תובענה – הלכה היא כי מקום בו עניינו של העותר מתברר בפני בית הדין למשמעת, יכול הוא להעלות שם את כל טענותיו, לרבות בהקשר לשימוע. סעד חלופי עומד לעותר אף בכל הקשור לטענותיו באשר להפעלה אפשרית של סמכות המשיב 1 מכוח סעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת). בהקשר זה, רשאי העותר לפנות לבית הדין לעבודה, המוסמך לדון בנושא מכוח סמכותו לעסוק בתובענות שבין עובד לבין מעבידו.   

בכתב האישום נטען כי העורר הוא זה שיזם את הרעיון של פתיחת מכון הליווי וחייב את המתלוננת להמשיך ולעסוק בזנות אף כשהייתה הרה, בעוד שהתמריץ להצטרפותה למיזם היה שאיפתה לחדול מהעיסוק בתחום זה לאחר הלידה, ולפי הטענה כך שכנע אותה מלכתחילה ללוות את הכסף לפתיחת המכון; עיסוקה הקודם, הנוכחי ואף העתידי של המתלוננת, פסול ככל שיהיה, אינו מצדיק את ההתנהגות המיוחסת לעורר וניסיונותיו להפחית מחומרת המעשים המיוחסים לו על ידי הפניות חוזרות ונשנות לעיסוקה של המתלוננת אין בהם כדי לסייע בידו.

העובדה שהמבקשת הגישה גם ערעור על דחיית ההודעה לצד השלישי אינה צריכה לשנות מהכלל הרגיל לפיו אין ליתן רשות ערעור על החלטה הקובעת חבות בטרם מסתיים הדיון כולו ונקבע גם סכום הפיצויים. העובדה שלצורך קביעת החבות נקבעו על ידי בית משפט קמא קביעות נורמטיביות בעלות משמעות (כטענת המבקשת), אינה צריכה לשנות מהכלל האמור. 

נטען כי שגתה הרשמת בקובעה כי העתירה אינה מגלה עילה. זאת, שכן לטעמו העתירה בעלת חשיבות ציבורית וההכרעה בה עשויה להשפיע על דרך התנהלותם של המשיבים כלפי אזרחי ישראל. המערער מוסיף, כי אין באפשרותו לגייס את האגרה שנקבעה; המערער אינו מצביע על יסוד להתערבות בהחלטתה של הרשמת, שחייבה אותו בתשלום אגרה מופחת בנסיבות העניין. אחת מאמות המידה למתן פטור מאגרה היא הבחינה אם ההליך מגלה עילה.

על המבקש פטור מהפקדת עירבון להוכיח שני תנאים מצטברים: העדר יכולת כלכלית להפקיד עירבון וקיומם של סיכויים טובים להליך; על מבקש הפטור הנטל להוכיח את התקיימותם של שני התנאים האמורים, וכי עליו לפרוש לפני בית-המשפט "תשתית עובדתית מלאה ביותר ועדכנית בדבר מצבו הכלכלי ויכולתו לגייס את הסכום".