נאמר פעמים אין ספור, כי תפקיד בית משפט זה בתיקים לפי סעיף 62 לחוק המעצרים הוא בראש וראשונה – אף אם לא רק – בחינת התנהלותו של ההליך. התיק התנהל לעת רבה בקצב בעייתי, ואין חולק. ואולם, בהארכה זו היו – כאמור – דיונים לא מעטים, ולהארכה המבוקשת קבועים תשעה מועדים. אכן, הסניגורים טוענים כי חלק מן הדיונים הם קצרי שעות בגלל אילוצים אחרים של בית המשפט, ומספר העדים הנותרים עודו גדול.

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שימי הפגרה באים במניין הימים לצורך הגשת עתירה לדיון נוסף ומדובר בדין ידוע ומבוסס. מכאן כי במישור האובייקטיבי טעותו של המבקש אינה בבחינת "[ט]עות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה". אשר למישור הסובייקטיבי - המבקש אינו מיוצג אך טען כי נועץ בחבר עורך-דין וכי זה אמר לו שימי הפגרה אינם באים במניין לצורך הגשת העתירה. טענה זו נטענה על ידי המבקש בלקוניות ובעלמא.    

הבקשה נדחית והמבקש יתייצב לריצוי יתרת עונשו, מהתנהגותו עולה כי הפגין זלזול והתייחס לפריבילגיה שניתנה לו "כמונחת בכיסו". המבקש לא טרח להציג לועדות הרפואיות בזמן אמת את המסמכים הרפואיים, למרות שנתבקש לעשות כן. השורה התחתונה היא, כי המבקש נעדר ימים רבים מעבודות השרות, נע ונד בין ארבע מקומות עבודה, ולמרות שניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות, ולמרות שהוזהר כי כל הפרה של עבודות השרות תשמש עילה להפסקה מנהלית, חזר לסורו.

דין הבקשה להידחות. כידוע, הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין מבוססת על שני שיקולים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אשר למאזן הנוחות, כלל ידוע הוא כי חיוב בתשלום כספי יעוכב רק במקרים חריגים, ומבלי לקבוע מסמרות, אעיר כי על-פי רוב סיכוייו של ערעור המושתת על טענות הנסבות על קביעות עובדתיות הם ברגיל, לא גבוהים, והמקרה שבפנינו אינו חורג מכך. 

אנו נעתרים לבקשה רק בגדר האמור בפסיקה סעיף י"ד מעלה, ואיננו נעתרים לשאר הבקשות. שתיים הן מטרותיו של הליך הפרטים הנוספים – "האחת - להביא לידי צמצום המחלוקת על ידי הגדרה מדויקת של טענה כללית או סתמית, והשניה - לגרום להבהרת עמדת בעל דין על מנת לאפשר לצד שכנגד לכלכל צעדיו ולהשיב". על הפרטים הנוספים לקיים את דרישת הרלבנטיות, קרי, "שהפרטים המתבקשים הם במסגרת הענינים שפורטו בתצהיר התשובה, פרטים אודות הפלוגתאות העומדות בשורש הסכסוך הנדון", וכן את דרישת המהותיות, קרי, יש להראות כי "המדובר בפרטים שיש בהם ממש ושיש בהם כדי לקדם את הדיון וההכרעה בעתירה".  

דין הבקשה להידחות, ואין הצדקה למתן רשות ערעור. בית המשפט המחוזי נימק באופן ענייני את החלטתו ואינני רואה מקום להתערב בה. יש שני פנים להחלטת בית המשפט המחוזי שכוחם המצטבר משכנע. הפן הראשון הוא שחוות הדעת לא נערכה לפי דרישת פקודת הראיות. המבקשת ניסתה לגבור על חסר זה בטענה שהוגשה חוות הדעת בהליך הבוררות ועל כן קבילה היא בהליך הנדון. הקושי הוא – וזה הוא הפן השני – כי למשיבה לא היה חלק בהליך הבוררות ולא ניתן כמובן להתעלם מכך.  

סופו של דבר, שאני דוחה את הערר. ענייננו במעשי "עוקץ" ותרמית שפגיעתם בציבור ובחיי המסחר השוטפים קשה. אין מדובר במעידה רגעית או חד-פעמית של המשיב. כל מהותו של העסק הפיקטיבי שהוקם על ידו נועד מלכתחילה ליצור מצג שווא כדי למשוך סחורות וציוד מעסקים וספקים שונים, תוך ידיעה שאין בכוונת העסק לעמוד בתשלום. העורר הקים אפוא מערכת מתוכננת ומשומנת כדי להונות סוחרים תמימים, אשר בסופו של יום מצאו עצמם ללא הסחורה וללא התמורה.  

המדינה תנמק עד 11.4.13 מדוע אין עניינו של העותר בא בגדרי סעיף 17(2) לחוק הגימלאות, נוכח שירותו הממושך, להבדיל מגדרי סעיף 46(2). 

בנסיבות המקרה ולאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים בערכאה הדיונית ובפנינו, הגענו לכלל דעה כי נכון לקבל את ערעור המדינה ולהחמיר בעונש. עם זאת, לאור ההלכה לפיה אין בית המשפט שלערעור נוהג למצות את הדין עם הנאשם, ומאחר שמדובר במקרה הראשון בו מועלה רף הענישה בעבירות מסוג זה, ובעיקר לאור נסיבותיו האישיות הקשות של המשיב, בהן אובדן בנו הקטן בתאונת רכבת שגרם להתדרדרות במצבו הנפשי של המשיב, החלטנו להסתפק בהחמרת עונשו של המשיב באופן שרכיב המאסר שבו ישא המשיב בפועל יועמד על 9 שנות מאסר החל מיום מעצרו, 9.5.10. שאר חלקי גזר הדין ובכלל זה הפיצוי למתלוננת יעמדו בעינם.