החלופה אשר הוצעה על ידי המערער - התחייבות עצמית של רעייתו לשאת בהוצאות המשיבים אשר לטענתו היא "ערובה טובה, בטוחה ומספקת" נוכח עיסוקה כרופאה - אינה מהווה חלופה שוות ערך מבחינת איתנותה ונזילותה.

לא הצביע המבקש על טעם כלשהו התואם את ההלכות שנקבעו בעניין חניון חיפה ובעניין אבו שנב. למעשה, אין אף מחלוקת כי העונש שהושת עליו איננו חורג ממדיניות הענישה המקובלת, ואף יתכן – כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד – שהוא נוטה לקולא. הן תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, הן נסיבות ביצוע העבירה, והן נסיבותיו האישיות של המבקש – נשקלו כולם בהרחבה על ידי הערכאות הנכבדות קמא, ושתיהן גם יחד הגיעו לכלל מסקנה כי העונש ההולם את מעשי המבקש צריך לכלול גם עונש מאסר בפועל.   

בנוגע לפיצוי שמעניקה המשיבה לנוסעים בגין איחור בהגעת רכבות, לא היה מקום לקבוע כי נוהל הפיצוי מהווה הסדר ממצה שאינו מאפשר לתבוע את הרכבת, וכנגזרת – אין להניח על בסיס קביעה זו כי אין אפשרות סבירה שהתובעים יצליחו בתביעתם. כמו כן, שונות בין חברי הקבוצה, לרבות שוני בנזקים שנגרמו להם, אינה מהווה בהכרח עילה בלעדית לדחיית בקשת אישור תביעה כייצוגית. במקרה דנן יש לבחון שונות זו בין נוסעי הרכבת ביום הרלבנטי.  

התמונה העולה מהעתירה אינה נהירה, ואף לא צורפו לעתירה מסמכים שהיה בהם כדי להסיר את הערפל מעל טענות העותר; לא צורפו לעתירה התכתובות של העותר עם המשיב, אשר היה בהן כדי להשיב על השאלה אם קוים בעניינו של העותר הליך נאות. העותר אף הגיש את עתירתו בטרם קיבל תגובה על פנייתו למשיב בה שטח את טענותיו. גם בכך יש כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף.

קיימות בתיק ראיות לכאורה למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. צוין, כי אף שלא הוכחה נוכחותו של העורר בתוך דירת המתלוננת במהלך השוד, כי אם בסמוך לה בלבד, שותפותו בפשע הוכחה לכאורה מכוח דיני השותפות. כן צוין, כי אין מחלוקת לעניין התגוררותו של העורר דרך קבע בעיר רמת-גן, בלא שבידו אשרת שהיה בישראל, ומשכך נקבע, כי קיימת גם תשתית ראייתית לביצוע ריבוי עבירות של כניסה לישראל שלא כדין. 

משנה תוקף ניתן לכלל אי ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית בכל הנוגע לעבירות אלימות בתוך המשפחה. במקרה דנן, בית משפט קמא התרשם מהעדים באופן בלתי אמצעי, בחן בזהירות רבה את ערכן של העדויות ששמע, ונימק כדבעי את מסקנותיו בפסק דינו המפורט. בית המשפט קמא עמד על כך כי אף שהמערער זוכה מעבירות האינוס, גרסתה של המערערת אינה גרסת בדים וביסודה היא גרסת אמת. מהימנותו של עד נפגעת רק מקום שבו קיימות סתירות מהותיות היורדות לשורשו של עניין שלא ניתן להן הסבר המניח את הדעת. 

בתקופה האחרונה, העותרים שוב מצאו עצמם מאוימים בשטחי הרשות, כאשר המשיב 3 אינו מוכן להגן עליהם ולא נותרה בידם ברירה אלא לברוח לישראל; אין להיעתר לעתירה ולוא מחמת אי מיצוי הליכים ומחמת היותה מוקדמת. נוסיף, כי ככל שהעתירה נסבה על החלטת הועדה מיום 26.12.10, הרי שהיא לוקה בשיהוי.

מבתי המשפט צריכה לצאת הקריאה המתמדת, כי עבירות אלימות – פיסית ומילולית – הן דבר שיש להקיאו מקרבה של החברה הישראלית, ועל החוטא בהן לדעת כי הוא צפוי לענישה שאינה של מה בכך. ואולם, משמזוכה המערער מעבירות הנשק ומעבירת שיבוש מהלכי משפט, שתיהן בגדר האישום השני, פשיטא כי יש ליתן לכך משקל בענישתו בגין אישום זה. בנוסף, בחודש יולי 2012 נכנס לתוקפו תיקון מספר 113 לחוק העונשין, שמטרתו "לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין ולצמצם את פערי הענישה מקום שאינם מוצדקים, אך זאת תוך הותרת שיקול דעת בידיו בקביעת העונש הסופי".