מתוך הוראת סעיף 14(א) ("המועד לתשלום") ולצִדה הוראת סעיף 39(א) ("סייגים להתניה") לחוק חוזה הביטוח, עולה כי אין סעיף 14(א) הוראה קוגנטית, אלא הוראה דיספוזיטיבית; ניתן להתנות עליה. ההוראה על גבי תעודת הביטוח, כי תוקפה מותנה בהטבעת חותמת הבנק, על מנת להבטיח את התשלום תחילה, היא מחוייבת המציאות בתחום הנדון. תוקף תעודת הביטוח שהונפקה למשיב הותנה בתשלום הפרמיה. מדובר בהצעה גרידא, שלא התגבשה לכדי חוזה ביטוח מחייב. קיבול הצעה שכזו נעשה באמצעות תשלום דמי הפוליסה. משלא שילם המשיב את דמי הפוליסה, החוזה לא התבטל, אלא – לא נכרת.

על המערערת לשלם למשיבה סכום של 100,000 ש"ח, נכון ליום מתן פסק דין זה. הסכום האמור כולל את מחצית ההוצאות שהוצאו בתיק ההוצאה לפועל. לסכום האמור יתווסף סך של 15,000 ש"ח בגין שכר טרחה בצירוף מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 18.11.2010. 

רשות ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בעתירת אסיר תינתן במקרים שבהם עולה סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית. כפי שנפסק לא אחת בבית משפט זה, אין עומדת לאסיר זכות קנויה ליציאה לחופשות מבית האסורים. יציאה לחופשה היא טובת הנאה שעשויה להיות מוענקת לאסיר בכפוף לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים, תוך איזון בין רצון האסיר לצאת לחופשה, שיקומו ורווחתו – לבין הצורך להגן על שלום הציבור. כמו כן, המידע המודיעיני הקיים בעניינו של המבקש אינו "מהזמן האחרון יחסית".       

החלטות בדבר קביעת מועד דיון, גם כאשר בעתירת אסיר עסקינן, הן החלטות דיוניות מובהקות המסורות ליומנה ולשיקול דעתה של הערכאה שבפניה מתנהל ההליך. החלטה לקביעת מועד דיון אינה מסוג העניינים שערכאת הערעור נוטה להתערב בהם ואף אינה מסוג ההחלטות המנויות בסעיף 12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים עליהן ניתן לערער לבית משפט זה.

כידוע, הגשת ערעור, ככלל, איננה מעכבת את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים. לפיכך, על מי שמבקש עיכוב ביצוע מוטל נטל כבד להראות שסיכוייו להצליח בערעור גבוהים, וכן כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שביצועו המיידי של פסק הדין ימיט עליו נזק רב, שיהיה קשה לתקנו במידה ותצלח דרכו בערעור, או שהחזרת המצב לקדמותו תהא בלתי-אפשרית. בנסיבות העניין נראה כי זיקתם של המשיבים לדירה איננה בעוצמה כה גבוהה, וגם הנזק שייגרם להם באם המבקשת תמשיך להחזיק בדירה עד להכרעה בערעור, ניתן יהיה להטבה באמצעות פיצוי כספי.  

העתירה לוקה בשיהוי כבד. החלטת הממשלה מספר 720, שהעבירה את הטיפול במרביתם של אנשי צד"ל מהמנהלה למשרד לקליטת עליה, התקבלה כבר בשנת 2001, כעשר שנים לפני שהעותר פנה לראשונה למנהלה בבקשה להכיר בו כזכאי לשיקום מכוח הקריטריונים הקבועים בהחלטה 720. לכך יש להוסיף כי פנייתו של העותר למנהלה בבקשה להכיר בזכאותו לטיפולה לא לוותה בתצהירים שצורפו לעתירה דכאן, אלא בתצהירו של העותר בלבד. מחדל זה לא הוסבר על-ידי העותר באופן המניח את הדעת.  

נראה לבית המשפט בשלב זה כי יש להמתין עד להכרעה אם יוגש כתב האישום ואם, כפי שרצוי כמדיניות, תוגש בקשה למעצר עד תום ההליכים (בלא ליטוע מסמרות לעניין זה עצמו).  

להכרעתו של הבורר תובאנה שתי הסוגיות המפורטות בפסקה 16 להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 20.2.13. למבקשים ולמשיבים 2-1 תינתן זכות ערעור על פסק הבורר.   

במקרים המתאימים, יכולה בקשת רשות ערעור על החלטה שלא להתיר זימון עד או הגשת ראיה להיות מוצדקת, וזאת כדי למנוע ניהול הליך מיותר שיביא בסופו של דבר לפגיעה בצדדים וביעילות הדיון. במקרה דנן, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי הבקשות שבמחלוקת עומדות בניגוד להסכמה הדיונית שבין הצדדים. 

במהלך הדיון התברר כי ביום 2.7.2013 ממילא עומד להתקיים דיון בבית המשפט המחוזי לבחינת החלופה המוצעת על ידי פואד חמדיה (המשיב). בית המשפט הביע תקוותו כי בעקבות דיון זה יתייתר הצורך במתן החלטה בבקשה שלפניו. אשר על כן, בית המשפט מתלה את ההחלטה בבקשה זו עד לאחר הדיון שיתקיים בבית המשפט המחוזי, ובשלב זה מאריך מעצרו של המשיב עד להחלטה אחרת של בית משפט זה.