העותר טוען בבקשתו כי הוא נכה המתקיים מגמלת הבטחת הכנסה, כי אין בבעלותו כל נכסים או הכנסות, כי אין לו קרובי משפחה בישראל וכי בא-כוחו מייצגו ללא תמורה.

המבקש היה מצוי בקשר זוגי עם המשיבה. ליווה אותה במסע הקשה והמורכב שסופו באימוץ הקטינות על ידה. בין בני הזוג נרקמה מערכת יחסים אנושית שבהכרח מצמיחה התחייבויות הדדיות שעוצמתן עולה על המסקנות הפורמאליות אותן ניתן להסיק על-פי הנתונים המשפטיים-טכניים שביסוד מערכת היחסים כשהם לבדם. על פי הקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית, המבקש תרם תרומה משמעותית להליכי האימוץ, ועד לפרוץ הסכסוך בינו לבין המשיבה ראה עצמו "כאבי הקטינות לכל דבר ועניין". אכן, המבקש הקפיד שלא למסד מבחינה פורמאלית את קשר האבהות בינו לבין הקטינות, אך זאת במקביל להתנהלות המבססת את המסקנה שניתן לסמוך עליו, למעשה גם אם לא להלכה, כאב; לא ראוי לאפשר למי שנוקט בעמדה זו להתנער מחובותיו כלפי הקטינות, שכן הן המשיבה והן הקטינות זכאיות לסמוך על המצג שיצר בהתנהגותו.

הטעם העומד ביסוד הכלל לפיו על המערער להגיש מוצגיו ביחד עם סיכומיו העיקריים הוא כדי שהמשיב יוכל להתייחס למוצגים במסגרת סיכומיו שלו וכי צירוף מוצגים ואסמכתאות בשלב סיכומי התשובה עלול ליצור יתרון דיוני לא הוגן, באשר המשיב אינו מודע לרצונו של המערער להתבסס עליהם עת עורך הוא את הסיכומים בכתב מטעמו.

עוד במסגרת העתירה ציינו העותרים כי יש ליתן להם מעמד גם מכוח היותם בני זוג המקיימים חיים משותפים וכן עמדו על הליכי הגיור של העותרת 2, אך כאמור הבקשה שהגישו העותרים מכוח יחסיהם כבני זוג שאינם נשואים הוגשה רק לאחר הגשת העתירה, ובעניין הליך הגיור הוגשה על ידי העותרת 2 עתירה נפרדת, וזו נמחקה לבסוף תוך חיוב המדינה בהוצאות, והצדק עם המשיב בהקשר זה כי אין מקום לחייב את המדינה בכפל הוצאות בגין אותו עניין.

לא היה מקום להכיר בעותר כ"עובד" לצורך הכרה בו כנפגע עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, מאחר שחקירתו השנייה במשטרה, שהיא לכאורה הגורם לפגיעה שנגרמה לו, נערכה למעלה משנתיים וחצי לאחר שהסתיימו יחסי העבודה בינו לבין החברה. בית הדין הארצי קבע עוד כי לא התקיימו בעניינו של העותר נסיבות חריגות המצדיקות הכרה באירוע כתאונת עבודה על אף שיחסי העבודה נותקו עוד קודם לכן וכי למעשה פסק דינו של בית הדין האזורי מנוגד להלכה שנקבעה בעניין אהרוני.

מובהר כי אין בהחלטת הרשם זו כדי לשלול הגשת בקשה מטעם המשיבים 3-1 לאפשר להם, בנסיבות העניין, להגיש השלמה לסיכומיהם. ככל שתוגש בקשה כזו – היא תישקל כמקובל.

המשיבים רואים בתיקון כעניין השזור בבירור הטענה שלשמה הועבר התיק להרכב מורחב, ואף מוסיפים וטוענים כי "אין בהוספת הטענה כדי לסרבל את הדיון או להאריכו"; המשיבים הגישו זה מכבר בקשה להוספת ראיות, במטרה להוכיח את הסכום ששולם וישולם למל"ל במסגרת הבקשה טענו המשיבים כי "ההסכמים בין המבטחות למל"ל נדונו בעשרות אם לא במאות רבות של תיקים"; הנה כי כן, המשיבים עצמם עמדו, במסגרת בקשתם להוספת ראיות, על ההבחנה בין עניין הניכוי ביחסים שבין הניזוק למזיק לבין יישום ההסכמים שבין המזיק לבין המל"ל.

בית המשפט קבע כי טענת המבקש שלפיה הוא השכיר את המקרקעין לחברה אחרת, אינה יכולה לסייע לו, מכיוון שהוא השכיר את המקום כ"עסק חי", ולכן היה לו חלק בהפרת הצו השיפוטי שהורה על סגירת העסק.