בית המשפט המחוזי הטעים כי מדובר בשני נאשמים נורמטיביים, בעלי משפחות, שמעשיהם באירוע מהווים חריג להתנהלותם עד אז. בית המשפט הוסיף כי לגבי נאהי קיימות אמנם נסיבות חמורות יותר מאשר לגבי אנואר, שכן הוא נשא שני כלי נשק והחל בירי, אך מנגד יש להביא בחשבון את האובדן שחווה נאהי עקב מותו של קרוב משפחתו כתוצאה מירי שנורה מהצד של אנואר.

בזמן שחלף ידע משפטו של המשיב כמה מעלות ומורדות. לאחר הגשת כתב האישום נדחה מועד הדיון בעניינו של המשיב פעמים אחדות, על מנת לאפשר את מיצוי המשא ומתן שנוהל באותה עת בין הצדדים בניסיון להגיע להסדר טיעון.

העותרים, אשר הגישו את העתירה בכוחות עצמם – התקשו לנסח טיעונים ברורים, ואף לא צירפו כל אסמכתא לביסוס לטענותיהם, או בנוגע להליכים המשפטיים הקודמים, שההוצאות שנפסקו בהם – הן שהביאו להגשת העתירה. עתירתם היא בבחינת "כתב סתרים", אשר קשה לדלות ממנו את העובדות, את הטענות, ואת הסעד המבוקש.

המבקשת חוזרת ומצביעה על עילות המעצר המתקיימות בעניין, לשיטתה, תוך שהיא מצביעה על אכזריותם של המעשים המיוחסים למשיב, על עונש המאסר שריצה בגין עבירת אלימות ועל החשש מפני הימלטות אפשרית של המשיב. לשיטתה, אין לתת במשיב אמון, בין היתר בשל כך שאת העבירה המיוחסת לו ביצע לכאורה ימים מספר לאחר שחררו ממאסר בגין עבירת אלימות קודמת. כמו כן, נטען כי החשש מפני הימלטות מתעצם לנוכח השלב המתקדם בו מצוי ההליך העיקר

בדבריה של אילנה בהודעותיה במשטרה היא אינה מייחסת לעורר אלימות פיסית או מילולית ישירה כלפי. ואולם, כבר נקבע בבית משפט זה כי לצורך הרשעה בעבירה של סחיטה באיומים לא נדרש איום מפורש, ואף לא איום בפגיעה פיזית ישירה בגופו של המאוים; עבירת הסחיטה באיומים מלמדת על מסוכנות הנאשם בה באופן המקים עילת מעצר נגדו מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים אשר בדרך כלל לא ניתן לאיינה באמצעות חלופת מעצר.

עמדתה של המבקשת היא שהארכה נוספת של מעצרו של המשיב מתחייבת לנוכח מסוכנותו, הנלמדת מהמעשים הקשים המיוחסים לו בכתב האישום, כמו גם מהעובדה שאלה בוצעו לכאורה תוך הפרה של צווי הרחקה. בנסיבות אלה, לטענתה, המשך מעצרו של המשיב נדרש על מנת להגן על שלומה וחייה של המתלוננת. המבקשת מציינת כי היא ערה להתמשכות ההליכים בעניינו של המשיב, אך מדגישה כי חלק מהעיכוב נבע מכך ששניים מעדיו של המשיב לא התייצבו במועד שבו אמורים היו להעיד, וטוענת כי מכל מקום בעת הזו המשפט עומד בשלביו האחרונים.

המבקש שימש ערב להלוואה שנטלו מספר אנשים מהמשיב ומשלא עמדו הלווים בהחזרי ההלוואה, הגיש המשיב נגדם ונגד המבקש תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום; בבקשתו מעלה המבקש טענות מטענות שונות בנוגע לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום בפסק הדין המקורי, כמו גם בהחלטתו; אין בבקשה כל התייחסות מהותית להחלטת בית המשפט המחוזי.

בהתייחסו לעבירה, טען המערער כי היא בוצעה על רקע סכסוך קודם עם המתלונן, כאשר ניסיונות ליישבו בדרכי שלום לא הועילו. המערער אישר כי הוא הגיע למקום המפגש כשהוא מצויד במוט ברזל והחל לדלוק אחר המתלונן, ללא כל התגרות מצידו; המערער מקבל אחריות מלאה על מעשיו ומביע חרטה כנה, והוא אף ביקש להעביר מכתב התנצלות למתלונן. בתסקיר צוין, כי בתחילת שהותו של המערער במתקן הכליאה, הוא הותקף על ידי נערים אחרים, ועקב כך הוא סירב להשתלב בפעילויות שונות במסגרת הכלא, הגם שלא דווח על בעיות משמעת מצידו.

הדין אינו מאפשר להטיל על המערער, נוכח גילו בעת גזר הדין, עונש של מאסר בפועל; ניתן להטיל עליו שהייה במעון נעול עד גיל 20; נראה כי מכתב שכתבה אשת המנוח, בו ביקשה לנהוג במערער במידת הרחמים, תרם במידה רבה להקלה בעונשו.

בית המשפט ציין בפסק הדין כי מומחי שני הצדדים הסכימו שתיקון הליקויים במשטח הגרנוליט לא ימנע את חדירת המים לנכס, וכי הפתרון היחיד למנוע חדירת מים הוא על ידי ביצוע איטום מחדש של כל חלקי הנכס הנמצאים מתחת לקרקע. בית המשפט דחה את טענת המשיב לפיה האחריות לביצוע איטום זה חלה על העירייה, בנימוק לפיו מדובר בסעד החורג מהסעד שהתבקש בכתב התביעה, וכן, לאור העובדה שהמשיב הוא חוכר לדורות של הנכס, שכמוה כזכות בעלות.