המבקש, פליט מבקש-מקלט נתין סודן, הסתנן למדינת ישראל, הוא נעצר ואף הוצא נגדו צו הרחקה מן הארץ ואולם לבסוף הוא שוחרר ממשמורת נוכח הצהרתו כי הוא סודני; המבקש טען כאמור כי ההתנהלות של המדינה במקרה שלו היא "מקרה מייצג" של פעילות המדינה במקרים דומים רבים, וגם בשל כך ראוי היה לפסוק  לו הוצאות.

הוגש כתב האישום נגד המשיב בד בבד עם בקשה למעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. המשיב הסכים לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ולקיומה של עילת מעצר; התמקד הדיון בשאלת קיומה של חלופת מעצר מתאימה.

טענת המבקש כי במידה ולא תאושר בקשתו הוא עלול לשאת בנזק בלתי הפיך, שכן הוא יעמוד מול אפשרות ממשית לפיה ירצה חודשי מאסר רבים חלף הקנס, ולאחר מכן יתקבל ערעורו והקנס יבוטל או יצומצם. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בהרשיעו את המבקש בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון וכפועל יוצא מכך בהטילו עליו קנס שגובהו 5,000,000 ש"ח; סבור המבקש כי קיים סיכוי טוב לערעורו כך שיזוכה מחלק ניכר מהעבירות בהן הורשע ויבוטל הקנס שהושת עליו, או למצער יצומצם סכום הקנס כך שיהלום את יכולתו הכלכלית ואת טיב מעשיו.

לטענת המשיבים, ההחלטה שלא להכיר בתואר של העותר 3 היא למעשה החלטה הנוגעת לתנאי שכרו, כעובד המגזר הציבורי ולפיכך, העותר 3 רשאי להגיש בגינה תביעה לבית הדין לעבודה והם מוסיפים וטוענים כי בבתי הדין לעבודה מתנהלים עשרות הליכים דומים בנוגע להחלטות שקיבל המשיב לגבי בוגרי אוניברסיטאות זרות אחרות; הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה הוא סיום חקירת המשטרה וסעד זה אינו בסמכותה של ערכאה אחרת.

בית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי קיימים מספר הבדלים בין ההחלטה "האמיתית" של ועדת הערר לבין המסמך אותו הגישה המבקשת בערעורה ואשר נחזה להיות החלטת ועדת הערר.

סבר בית משפט קמא כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, ולהימנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המערער, הגם שניתן, בנסיבות הענין, להסתפק בעונש מאסר קצר יחסית; המערער מקבל אחריות מלאה על מעשיו ומביע צער וחרטה עליהם. המערער מתפקד באורח חיובי במתקן הכליאה, ומתואר כ"אסיר חרוץ, ממושמע ומסור, יוזם ואמין". המערער השתלב בתהליך טיפולי בתקופת כליאתו, והוא נוטל חלק "במגוון פעילויות וחוגים שונים". כמו כן, מתוכננת עבור המערער תוכנית שיקומית בתום מאסרו, באמצעות הרשות לשיקום האסיר.

הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרו ובגדרה ביקש להקל את תנאי מעצרו לצורך "התאווררות" וכן לאפשר לו לצאת לבדיקה במרפאת שינה; טענת העורר כי בית המשפט קמא שגה בכך שהורה על דחיית הבקשה מבלי לקיים דיון במעמד הצדדים; בדיון בפניי הצהיר בא-כוחו של העורר כי ביצוע הבדיקה לא יעכב את התנהלות ההליך העיקרי.