עצם העובדה שההליך הוגש בידי החייב עצמו, ולא בידי הנאמן, מדגישה את הצורך בהפקדת עירבון על-ידי המערער, זאת כאמצעי למניעת מצב שבו קופת פשיטת הרגל "תשלם" בגין בחירתו של החייב-עצמו ליזום הליך ערעורי שלא באמצעותם או על דעתם של בעלי התפקיד. הדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח האמור בתגובות המשיבים באשר להתפתחויות בהליך פשיטת הרגל, ובעיקר ההסדר המתגבש ופנייתו של הנאמן לבית המשפט קמא לקיום דיון בנושא.

הבעלים לא הגישו תצהיר מטעמם ולא סגי בתצהירים אחרים שהוגשו על ידם; כי חלק מהפעולות לגבי התנהלות הבעלים כמו גביית דמי שכירות שלא כדין ומעורבות פסולה בהליכי המימוש התרחשו אך לאחרונה, והא-ראיה כי כונסי הנכסים "לא שקטו על השמרים הגישו תלונה למשטרה הגישו בקשות חסויות לבית המשפט בנושאים דנן.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובד בבד הגישה את הבקשה שבפניי. במסגרת זאת, טוענת היא כי סיכויי הערעור טובים שכן בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו ולא עמד על סתירות מהותיות שנתגלו בגרסתה של חסן. בהמשך לכך, טוענת היא שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם יתקבל ערעורה ייתכן וחסן תפעל למכירת הנכס ולא ניתן יהיה להשיבו; סיכויי הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק הדין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה, בהם ככלל לא תתערב ערכאת הערעור.

אף שהסעד שהתבקש בתביעה שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נגע לזכויות הבעלות בשטח "הגג" ו"המרפסת הפתוחה", כהגדרתם בתשריט הבית המשותף, בבקשה שלפניי התייחסו המבקשים לגג בלבד ולכן יש מקום להורות על סעד זמני הנוגע לשטח זה בלבד.

לבית המשפט יש סמכות למחוק תביעה על הסף כנגד כל נתבע, וזאת ללא תלות בהגשת בקשה בעניין מטעם נתבע מסוים כזה או אחר; לכן לכאורה לא היתה מניעה למחוק את התביעה גם נגד בעלי 120 החלקים. שילובן של תקנות 97(א) ו-100 לתקנות מעלה כי לבית המשפט המחוזי היתה סמכות למחוק את התובענה גם ביחס לבעלי 120 החלקים, חרף העובדה שלא הצטרפו לבקשת המחיקה, ואף על פי שכלל לא טרחו להתגונן מפני התביעה.

דחה בית משפט השלום את טענת המבקש לפיה יש מקום לזכותו מחמת הגנה מן הצדק, וזאת נוכח השיהוי בהתנהלות רשויות האכיפה השונות. בית משפט השלום הנכבד ציין כי אף שיש יסוד בטענות המבקש לפיהן התעכבה החקירה במשך זמן בלתי מבוטל – עדיין אין בכך כדי לבסס טענת הגנה מן הצדק; בית משפט השלום הנכבד קבע כי המבקש יפצה כל אחד מן המתלוננים בסכום של 750 ש"ח. יאמר כבר עתה, כי בגדרי הבקשה שבפני לא טוען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

הועדה המקומית חרגה מסמכותה וכי התנאים שקבעה להפעלת החניון בטלים. למיצער, אף בהנחה שהייתה לועדה סמכות מכוח תקנה 16, הרי שהפעלתה היא בלתי סבירה ובלתי ראויה בנסיבות העניין, משנמצא כי באזור פתרונות חנייה מרובים. עוד נקבע כי לצורך שינוי היתר נדרשות נסיבות חריגות, שלא התקיימו בענייננו; הוראת סעיף 17ה לתכנית קובעת כי הועדה המקומית מוסמכת לקבוע תנאי ההפעלה של החניון, וכי מאחר שבחניון יותרו שימושים מעורבים, תחול הוראת סעיף 5(1) לתקנות החניה ולפיה "החניון יהיה ציבורי ולא יוצמד לשימוש מסוים". ברי כי בהיררכיה התכנונית, היתר הבניה כפוף להוראות התכנית, אלא שבמצב הדברים הרגיל, תנאי ההיתר אמורים להיקבע במועד נתינת ההיתר.

כאשר הרוכש הסתמך בתום לב על טעות שנפלה במרשם, ושילם תמורה ששינתה את מצבו לרעה, הוא עשה את המאמץ הדרוש מצדו למניעת ההתנגשות האמורה ולפיכך קובע הדין כי ראוי לחרוג במקרה כזה מן העיקרון לפיו "אדם אינו יכול להעביר יותר ממה שיש לו" ולתת בידי אותו הרוכש זכות קניינית טובה חרף הפגם הבסיסי שבהעברתה. ויודגש, אין באמור משום חיוב או ציפייה כי הבעלים המקורי של הזכות במקרקעין יפעל באופן אקטיבי על מנת להגן עליה, כפי שקבע בצדק בית המשפט המחוזי במקרה דנן, אך על-פי תקנת השוק בתחרות שבינו ובין רוכש תם לב, שהסתמך על המרשם ומילא את דרישת התמורה, ידו של רוכש כזה על העליונה.