בבקשתו מעלה המבקש טענות לפגיעה בזכויותיו החוקתיות כתוצאה מאי גילוי המידע שבעקבותיו שונה סיווגו ונשללה ממנו האפשרות לצאת לחופשות. בפרט, טוען המבקש כי עומדת לו הזכות לדעת את מספר המידעים המודיעיניים נגדו; מועד קבלתם; האם מקור המידע הוא חיצוני למערכת שירות בתי הסוהר אם לאו ועוד. לטענת המבקש, ללא מידע מפורט כאמור אין בידו לממש בצורה אפקטיבית את זכות השימוע בפני רשויות השב"ס, אשר מוקנית לו, לטענתו, מכוח הזכות להליך הוגן ומכוח כללי הצדק הטבעי.

בית המשפט קבע עוד כי נשקפת מסוכנות מן העורר, אשר נהג באופן פרוע שסיכן את המשתמשים בדרך, לרבות ילדים שקפצו לכביש, ולא היסס לפגוע בשוטרים בעת שניסה לנגח את הניידת. בית המשפט ציין כי לעורר 49 עבירות תעבורה וגם הרשעות, ישנות יחסית, בעבירות רכוש וניסיון הצתה.

המבקש מדגיש כי רק ביום 10.7.2013 נודע לו באקראי על דבר קיומו של פסק-הדין, ואז פנה לבית המשפט קמא וקיבל לידיו עותק של הפסק. עוד מבהיר המבקש כי לפי אישור המסירה שקיבל לידיו במזכירות בית המשפט קמא, פסק-הדין לא הומצא לעורך-דינו אלא הושארה הודעה שאותה – כך לדבריו של עורך-הדין – הוא כלל לא ראה. על רקע זה אף הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי, להורות למזכירות לשנות את רישומיה בדבר המצאת פסק-הדין.

בהתחשב בגילו הצעיר של המבקש והעובדה שמאז קבלת רישיון הנהיגה שלו בשנת 2010 הוא צבר הרשעה אחת בלבד בעבירת תנועה; בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מהמסמכים עולה שהמבקש זומן לדיון בעניינו כדין, אך הוא סירב לחתום על הזימון. עוד קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי אין בתצהיר הלאקוני שצורף לבקשה לביטול הכרעת הדין ובטענה הכללית והסתמית לפיה המבקש סבור כי הוא לא ביצע כל עבירה, כדי לסתור את האמור בכתב האישום וכדי לבסס את העילה של חשש ממשי לעיוות דין – ואין נפקא מינה שהמבקש לא נחקר על האמור בתצהירו.

התובעים השתהו שנים רבות טרם שהגישו את תביעתם, ובחרו לעשות כן רק לאחר שהמנוחים יאסין וח'טיב הלכו לבית עולמם. בנוסף, קבע בית-המשפט קמא הנכבד כי התנהלות המבקשים עצמם, אשר תבעו זכויות בחלקת-התמורה ואף נרשמו כבעלים בה (דבר הסותר, לכאורה, את טענתם לפיה חלקת-התמורה אינה שייכת להם עקב החלפתה בעיסקה) – מעידה כי אין ממש בתביעתם; בית המשפט קמא הנכבד קבע כי איש מעדי המבקשים לא נכח בעיסקה הנטענת ולא ראה הסכם בכתב המעיד על קיומה של העיסקה ולפיכך – עדויות עדי-המבקשים, כולן, הן בגדר עדות מפי השמועה.

אין מחלוקת כי המבקש לא נהג במשאית בעת אירועי שפיכת פסולת הבנין, ואף אין מחלוקת על כך שהמשאית היתה בבעלותו; העבירה שבה הורשע המבקש הינה מסוג אחריות קפידה, כקבוע בסעיף 13(ו) לחוק שמירת הנקיון, ולכן ממילא כל טענותיו העיוניות של המבקש ביחס להרשעה בעבירות המחייבות יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית, או מסוג רשלנות.

שומה על בתי המשפט להתחשב ביכולותיהם הכלכליות של בעלי דין כאשר הם מחייבים אותם בהפקדת עירבון, כדי שלא לחסום את דרכם לערכאות. אולם, מנגד, יש להבטיח גם את ההגנה על הצד שכנגד אם יידחה הערעור; בית המשפט המחוזי כבר הלך כברת דרך ארוכה לעבר המבקשים – הוא חייב אותם בתשלום אגרה מופחתת, קבע את סכום העירבון תוך התחשבות בקשייהם, ובפועל דחה את הערעור שהגישו רק לאחר שחלפו יותר מחודשיים מן המועד שבו היה עליהם להפקיד את העירבון.