הליך הדיון הנוסף אינו משמש מסגרת להגשת ערעור על פסק דין שניתן בהרכב שלושה בבית המשפט העליון במיוחד לא שנטענות טענות כלליות אינן מקימות עילה לדיון נוסף בפסק הדין.

בערעור על פיצויים למתלוננת יש לצרפה כמשיבה להודעת הערעור ולא כמשיבה לבקשה הספציפית. ככלל בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לפיצוי נפגע עבירה כדין בקשה לעיכוב פסק דין כספי ונדרש מהמבקש להראות שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, וכי סיכויי ערעורו טובים. בין השניים יש מקבילית כוחות - ככל שסיכוי הערעור נמוכים כך יש להראות כי מאזן הנוחות לטובתו ולהפך. טענה לאי יכולת כלכלית צריכה להיות מגובה באסמכתאות על מנת שתצדיק עיכוב העברת הפיצוי למתלוננת. הפיצוי נגזר מהנזק שנגרם למתלוננת. 

ככלל לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במצבים חריגים, בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או כאשר טמונה בו סטייה קיצונית מרף הענישה המקובל בנסיבות דומות. בית המשפט לא יקבל את טענת החריגה מרף הענישה המקובל אם ראה כי מדובר באדם בעל התנהגות עבריינית חמורה ורקע פלילי בייחוד אם מדובר בתקופה קצרה לפני הרשעה וכאשר יש תסקיר בעניינו של המערער מצביע על הצורך להרחיקו מהציבור לטובתו ולטובת כלל הציבור.

פסק דין הנותן תוקף להסכמות הצדדים הוא בעל שני מאפיינים מובחנים: הסכמי ושיפוטי. כל אחד ממאפיינים אלה מוביל למסלול אחר של תקיפה ערעורית. מקום שיש בפי צד להסכם שניתן לו תוקף של פסק טענות הנוגעות לפגם שנפל בהליך המשפטי, רשאי הוא להגיש ערעור (או בקשת רשות לערער, לפי העניין) לערכאת הערעור; ומקום שבפיו טענות לפגם בכריתת ההסכם, יש באפשרותו לפנות בתובענה עצמאית לביטול ההסכם, שאם תתקבל תביא לביטולו של פסק הדין.

טענה לעיוות דין הינה עילת סך אשר במסגרתה בית המשפט נדרש להשקיף ב"מבט על" על ההליך כולו לבחון האם קיים חשש של ממש כי נפלו בהליך פגמים דיונים חמורים, אשר הובילו להרשעת שווא של המבקש. ולבחון לולא הפגמים התקיימו ההליך היה מסתיים בתוצאה שונה. פגם של ייצוג המוביל לעיוות דין צריך פגם אמיתי בתפקוד עורך הדין ולא רק לדעת הנאשם שניהול התיק היה לקוי

בשלב הראשון בבחינת האפשרות להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר, יבחן האם ניתן להפיג את עילת המעצר בדרך של שחרור לחלופת מעצר. בשלב השני, יבחן האם ישנה חלופת מעצר קונקרטית הולמת. אחד השיקולים המרכזיים בבחינת האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר, הינו מידת האמון שבית המשפט רוחש לו. משהופר האמון, לא יהיה מקום, ככלל, לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר, גם אם העבירה המיוחסת לו, מאפשרת להסתפק בחלופת מעצר.

קיים יחס הפוך בין עוצמתו של חומר הראיות הלכאורי לבין מידת נכונותו של בית המשפט להורות על שחרור העורר לחלופת מעצר. בית המשפט אומנם ייטה לאמץ את המלצת שירות המבחן, בעיקר כשהמלצתו שלילית, אך כאשר קיים סיכון להימלטות מפני החוק הדבר מחייב זהירות רבה ויגרום אף להתעלמות מההמלצה. הימנעות רשויות החקירה מעריכת מחקר תקשורת מתאים ותשאול מהווים חולשה בראיות ואף יחשב כמחדל כזה שיצדיק בחינה לבדוק האם יש לשחרר לחלופת מעצר.

המחוקק מבקש לקשור בין העונש שבעבירת הפקרה לבין תוצאות העבירה כך שככול שהנזק גדול יותר הענישה תהיה חמורה יותר. אין ספק כי נסיעה מעל המהירות המותרת ופגיעה בהולכי רגל והפקרתם הינה מעשה חמור אך מאחר ובמקרה זה מדובר בחריגה מרף הענישה המקובלת ועל כן הורה בית המשפט להפחיתו. ניתן להתחשב בשיקולים כמו גיל הנהג, עברו בתחום התעבורה, עובדת היותו מצוי בטיפול פסיכולוגי ועצם הבעת החרטה ולקיחת האחריות על מעשיו כשיקולים להקלה על עונשו של הנאשם.

ככלל נאשם עצור ישוחרר בחלוף תשעה חודשים מיום הגשת כתב האישום. חריג לכך יהיה שמירה על שלום הציבור או שמירה על ניהולו התקין של הליכי המשפט. לנוכח העובדה כי עדי התביעה המרכזיים לא סיימו למסור עדותם ולאור מסוכנות הנאשם אין להתיר חלופת מעצר. אולם יש להותיר פתח לחלופת מעצר בתום מסירת עדויות העדים בעת שיפסק החשש מפני שיבוש הליכי משפט.זאת יעשה כאשר ההליך לא יתקרב לסיומו. אז תחזור חירות הנאשם להוות שיקול כבד משקל לשחרור הנאשם לחלופת מעצר.

כאשר נטען לשינוי נסיבות שאירע אשר הוא מהווה שיקול רלוונטי בבקשת רשות ערעור  לא די בשינוי נסיבות גרידא אלא בשינוי נסיבות מהותי.