בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, נקודת המוצא בבית המשפט לענייני משפחה "דרך המלך לקבלת חוות דעת של מומחים [..] היא לפנות לבית המשפט ולבקש למנות מומחה מטעם בית המשפט".

הנטל להוכיח כי יש הצדקה לפטור את החברה התובעת מהפקדת ערובה מוטל עליה, שכן הכלל הוא חיוב החברה בהפקדת ערובה והפטור הוא החריג, אשר יחול רק מקום שבו הראתה החברה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, או שהוכיחה נסיבות אחרות המצדיקות את הפטור.  

בית המשפט סבר כי אף שיש להתייחס בכובד ראש לחובת ההנמקה הרי שהיקפה של חובה זו אינה עשויה מקשה אחת ועשויה להשתנות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה.

בית המשפט סבר כי שחרור העוררת יכול להיעשות, אם בכלל, רק לחלופה הדוקה במיוחד, כשהפיקוח הצמוד על העוררת יעשה על-ידי מפקחים ראויים המתבוננים בעיניים פקוחות על המעשים המיוחסים לעוררת ומודעים היטב לאופיים ולסיכונים הנשקפים מהם.

בית המשפט סבר כי המנוח, ובעקבותיו המשיבים, עשו ככל שביכולתם כדי לחמוק מתשלום החוב הפסוק שבו חויב המנוח, הגם שהיו מודעים לכך שהמבקש נושא בו לבדו. התנהלות זו מעוררת חשד כבר כי אם יזכה המבקש בערעור שהגיש הוא יתקשה להיפרע מהמשיבים. 

בית המשפט סבר כי קביעותיהן של שתי הערכאות הקודמות שלפיהן אין צידוק ממשי לשיהוי של כארבע שנים וחצי בהגשת הבקשה אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור. 

בית המשפט סבר כי הסיבה האמיתית לבקשה, סביבה נסבו טענות הצדדים, היא שבית המשפט הביע, אגב הליכי המעצר, עמדה לכאורית בשאלה משפטית מסוימת המצויה בליבו של ההליך העיקרי אותה הגדיר כ"שאלה לא פשוטה".

אין בעובדה כי ערכאת הערעור שינתה מהכרעה של הערכאה הדיונית, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף.

בית המשפט סבר כי אף אם יקבל את טענת המשיב כי חל עיכוב מסוים בשמיעת ההוכחות, ואפילו אם יניח שהדבר נזקף בחלקו לחובת המבקשת, אין בכך כדי להטות את הכף לטובת בחינת אפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

בית המשפט סבר כי יש טעם בדבריו של המבקש, לפיהם ייתכנו מצבים שבהם אדם איננו נתון תחת השפעת הסם, ולמרות זאת הוא מוגדר כ"שיכור" לפי האמור בפקודה, מאחר שבגופו ניתן למצוא שרידי סם או "תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן", בשיעור כלשהו.