דין תביעת האכיפה להידחות בשל ההיבט הדיוני של אי צירוף הזכיין החדש מאחר שלא ניתן לפסוק אכיפה מיידית נוכח קיומו של זכיין חדש שלא צורף כצד להליך.

ערעור הוגש ע"י המשיבה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי. המדינה בהודעת הערעור אמנם עמדה ביתר פירוט על הצורך בהחמרה בעונשו של המבקש ע"י מאסר בפועל והגדלת הקנס שהושת עליו, ואולם אין בכך כדי לצמצם בהכרח את טענותיה לעניינים אלה בלבד. בית המשפט רשאי היה להגדיל את עונשו של המבקש בדרך של הוספת רכיב בדבר כפל אגרה בגדר הערעור על קולת העונש.

בהליך הראשון מצויה בענייננו בשלב מתקדם במידה משמעותית מאשר התביעה בהליך השני, אשר זה עתה נפתח. העיכוב בהתקדמות ההליכים בהליך הראשון נבע מהתנהלותו של המבקש עצמו, לא רק שיהיה באיחוד התביעות כדי לפגוע בהתקדמותו של ההליך הראשון אלא שיהיה בכך גם משום מתן גושפנקה להתנהלותו של המבקש – וההיפך הוא הנכון. 

כפי שעולה מתסקירו העדכני של שירות המבחן, לפיו הוא עדיין אינו מודה במיוחס לו וממזער מחומרת העבירה. עונש המאסר שהושת עליו משקף שקלול ראוי של חומרת העבירות ונסיבותיו האישיות של המערער. 

ביהמ"ש סבור כי אין מנוס אלא להכריע בבקשה, וכי דינה להתקבל. נוכח העובדה כי המתלוננת היא קלדנית בבית המשפט שאליו הוגש כתב האישום, ובהתחשב בעמדת המאשימה, מן הראוי כי התיק הנדון יתברר בבית משפט שלום במחוז אחר.

לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הרשות לדיון נוסף תינתן רק במקרים בהם פסק בית המשפט העליון הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון. דין טענת המבקש שלפיה סטה בית המשפט מהלכות קודמות, כי יש להבחין בין הליך של עתירת אסיר לבין הליך רגיל, להידחות.

העורר לא התייצב לדיון שנקבע והוצא נגדו צו הבאה. העורר הובא לביהמ"ש המחוזי והובהר לו כי אם לא יתייצב לדיון יתכן ולא יהיה מנוס ממעצרו עד תום ההליכים. מספר הטלפון שעורר מסר אינו מחובר. לדיון נוסף שנקבע העורר גם לא התייצב ולכן חודש צו הבאה. על מכלול הנתונים הערר נדחה.

במרץ 2010 הורשע העורר, עפ"י הודאתו, בהברחה מגבול ירדן של קרוב ל-5 ק"ג הרואין, ונידון ל-70 חודשי מאסר בפועל, ולמאסר על תנאי ולקנס. המעשים מושא כתב האישום הנוכחי אירעו בעת שהעורר היה אסיר ברישיון. העבר הפלילי של העורר והיותו אסיר ברישיון עת ביצע את העבירות המיוחסות לו, מלמדים על מסוכנותו לציבור. אין בחלופת המעצר כדי לאיין את מסוכנותו הרבה. הערר נדחה.

יש הצדקה להבדל בעונשים שהוטלו על המערער ועל איימן והבדל זה משקף את החלק של כל אחד מהם בעבירות שבהן הורשעו. מתווספת העובדה שאיימן היה בעת ביצוע העבירות צעיר על סף הקטינות והעובדה שהמערער העיד על עצמו כמי שאיים על אמו של וסים בצהרי יום האירוע וכמי שביקש לרדוף את וסים מתוך תחושת נקם בשל הפגיעה, בכבוד משפחתו. מעשים אלה אינם מיוחסים לאיימן.

ביהמ"ש לא הורה על הפקדת ערובה כלאחר יד, אלא עשה זאת רק לאחר שבחן את סיכויי בקשת הביטול ואת מאזן הנוחות וקבע כי אלו נוטים במפורש לטובת המשיבות. אשר לסיכויי הבקשה לביטול פסק הבוררות, נקבע כי אינם גבוהים, לנוכח פסק הבוררות המפורט היטב. לא הותירה המבקשת כל ברירה לביהמ"ש  מלבד דחיית בקשתה לביטול פסק הבוררות ומקבלת בקשת המשיבות לאישור פסק הבוררות.