המבקש מוסיף כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתו, היות שהמשיב הוא תושב השטחים, ללא נכסים בישראל וללא מקורות הכנסה, ועל כן עולה החשש כי יהיה קושי להשיב מידיו את הכספים שישולמו (כולם או מקצתם), ככל שיתקבל הערעור.

הנטייה ככלל היא לעכב פסקי דין המכריעים בשאלה של זכויות במקרקעין, מחשש שמא יעביר הצד הזוכה את זכויותיו בקרקע לצדדים שלישיים, ובכך תימנע האפשרות להשיב את מצב הדברים לקדמותו, ככל שיתקבל הערעור.

המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם ככל שפסק הדין יבוצע – יהיה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו.

אם לא יעוכב פסק הדין המשלים ותתבצע התמחרות בין הצדדים, אחד מהם צפוי לרכוש את החזקותיו של הצד האחר בחברה ויהיה בכך "מעשה עשוי", מה גם שעיכוב הביצוע לא צפוי לגרום נזק כלשהו למשיבים. 

אם הערעור יתקבל – המבקשת תאלץ לגבות מ-100 הדיירים את הסכומים הנכבדים שתשלם. ככל שהיא תידרש לנקוט בהליכי גבייה כנגדם, יהווה הדבר הכבדה בלתי סבירה.

דחיית הבקשה שהוגשה לפני בית המשפט המחוזי מכוח האמור בתקנה 145(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סד"א), לא היתה מוצדקת כלל ועיקר. לטענתם, היה על בית המשפט המחוזי לדון בבקשתם לגופה ולקבלה בהתבסס על סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

אל מול הפגיעה המהותית בזכות הקניין של המבקשים, לא יגרם למשיבות כל נזק מעיכוב במסירת המקרקעין.

לא נטען וממילא לא הוכח כי צפוי קושי בהשבתם ככל שיתקבל הערעור. מה גם, כפי שהצביעה המשיבה, שבמסגרת ההחלטה בנושא הגמול ושכר הטרחה נקבע כי בעת הזו ישולם רק 70% מהסכום, כאשר היתרה תשולם רק לאחר השלמת מלוא חיובי המבקשת על פי פסק הדין.

דחיית הבקשה תסב להן נזק הן מן הטעם שספק אם יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, בשל מצבה הכלכלי של המשיבה, שלפי הנטען אינו מן המשופרים.

מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובת עיכוב הרישום, שכן רישום המקרקעין על שם המשיבה עשוי להביא להסתמכות של צדדים שלישיים על המרשם ולהעברת הזכויות במקרקעין, באופן שיסכל את אפשרות רישומם על שם המבקשים ככל שערעורם יתקבל.