העותר טען כי זיוף פרוטוקול של בית המשפט בכוונה לקבל באמצעותו זכות רישום במקרקעין, הוא בגדר מעשה פסול, אשר מערער את אמון הציבור במערכת המשפט, ומצדיק את העמדת הנילון לדין פלילי. 

בעתירתו, שב העותר על טענותיו כי נפל קורבן למשיבה, אשר פעלה בחוסר תום לב, הפרה את חובותיה החוקיות, וכפתה עליו בכפייה כלכלית את ההסכמים האמורים.

העותרים טוענים כי ההחלטה על הפסקת מכירת החשמל לרצועת עזה התקבלה בחוסר סמכות. לטענתם, ההחלטה שהתקבלה על-ידי השר, הייתה עלולה להוביל לסיומה של הפסקת האש ששררה במועד קבלתה, ואילו על-פי ההסדר הקבוע בסעיף 40 לחוק-יסוד: הממשלה, הסמכות להכריז על מלחמה או להורות על נקיטה בפעולות שעשויות להוביל לפריצת מלחמה, נתונה לממשלה ולא לשר משריה.

בעתירה ביקשה העותרת "ליתן צו על תנאי המורה למשיב לבוא ולנמק מדוע לא יסיר עיקול ברישום שהטיל על רכב העותרת שהינו רכב נכה עקב חוב במרכז לגביית קנסות". זאת, בהתחשב בצורך הדחוף להחליף את רכבה הנוכחי.

העותרת טוענת כי המשיבה צירפה את הסכם השיתוף, לאחר שטענה במספר הזדמנויות כי אינו מצוי בידיה; ומוסיפה כי חתימת עורך-הדין, אשר לכאורה אימת את חתימות הצדדים – זויפה אף היא. 

העותר טוען כי גורמי האכיפה במנהל האזרחי לא נקטו במשך זמן רב פעולות נגד הבינוי ועל כן יש לדחות את טענת המשיבים שלפיהן נשקף מהמבנים איום ביטחוני. 

בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבות לבוא וליתן טעם "מדוע תיק החקירה אשר היה תלוי ועומד כנגד העותר לא יסגר בעילה של 'היעדר אשמה פלילית'", חלף עילה של "חוסר בראיות".

לטענת העותרת, חומר הראיות הקיים בתיק לא הצדיק את חקירתה כחשודה; הוא איננו מצדיק את העמדתה לדין; וממילא אינו מצדיק את השיהוי בקבלת ההחלטה. 

לטענת העותרים, פרשנות תכליתית-מהותית של סעיף 4ו(4) לחוק הקבורה הצבאית מובילה למסקנה כי עניינו של סמ"ר אפשטיין נכנס לגדרי הסעיף.

הלה ממקד טענותיו בשימוש שעושה המשיבה, משטרת ישראל, ב"מכתזית הבואש, שכל מטרתה להשפיל את האזרחים"; שימוש המביא, לשיטת העותר, ל"פגיעה בכבוד האדם וחירותו". לטענתו, יש לאסור איסור גורף על השימוש בכלי הנזכר לפיזורן של הפגנות.