המשיבים הפרו את חובתם לשמור על הסדר והביטחון באזור ועל קניינם הפרטי. בהמשך לכך, הם ביקשו למצות את הדין עם האחראים לביצוע הפעולות, וכן לאפשר להם להיכנס למקום ולשקם את החנויות.

ביחס לסעד השלישי שבעניינו ניתן צו על-תנאי, הורה בית המשפט ליתן טעם "מדוע לא תחלנה העבודות הנדרשות להסרת הסיכונים הללו או רובם, ובפרט עבודות הגידור – בהקדם האפשרי". בתשובתם, באי-כוח המדינה פירטו כדבעי מהם השיקולים העומדים בבסיס לוח הזמנים שנקבע להקמת הגדר, ועמדתם מקובלת עליי.

נטען כי המשיב 1 השתהה בהוצאת צו ההחרמה וההריסה, באופן שהוביל להסתמכות העותרים על אי-הוצאתו כשהחלו בבנייה מחודשת של הבית.

יש הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, מאחר שבהחלטתו נפלו פגמים של חריגה מסמכות ופגיעה בכללי הצדק הטבעי.

חוזר העותר ומלין על החלטת הערר מכוחה נסגר תיק החקירה נגד המשיבה. לשיטתו, מדובר בהחלטה החורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות לאור אופי העבירות בהן עסקינן – עבירות אלימות חמורות כלפי קטינים חסרי ישע; וכן בשל קיומן של די ראיות לכאורה המצדיקות העמדה לדין.

העתירה התמקדה בטענותיה של העותרת כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי והחלטתו של בית הדין הארצי, כך שייקבע דיון מחודש בעניינה בוועדת הערר בהתבסס על סעיפי הליקוי ואחוזי הנכות שנקבעו באבחון העדכני.

מדוע לא ידחו במספר חודשים את מועד כניסתם לתוקף של החלטת הממשלה והצו, בשל כשלים שנפלו בהם, "לצורך שיפור ותיקון ההחלטה בהליכים תקינים".

טענות כנגד קבלתה של ההחלטה העדכנית, תוך התייחסות, בין היתר, לפגיעה בציפיותיו לשחרור מוקדם.

העותרים טוענים בה כי יש לעכב את פינוים לפי הצווים עד שתינתן להם חלופת מגורים, כפי שהוסכם עמם בהסכם הפשרה. עוד נטען כי העותרים פועלים על מנת למצוא פתרון אכלוס בשכונה 7 ברהט.

טוענים העותרים כי החלטת בית המשפט המחוזי לכרוך את חיובם, ביחד ולחוד, עם המשיב 3, אינה מנומקת; לוקה בחוסר סבירות קיצוני; פוגעת בעקרונות הצדק וההגינות; ויוצרת עיוות דין.