העותרת טוענת כי החלטת המפקד הצבאי הדוחה את בקשת ההחרגה, לוקה בחוסר סבירות קיצוני וחוסר מידתיות. בהקשר זה היא שבה וטוענת, כי לא נשקף מן המבנים סיכון ביטחוני; כי המפקד הצבאי שגה בקביעתו כי המבנים סמוכים לגדר הביטחון; כי המבנים מרוחקים יחסית מציר התנועה הסמוך ואין בהם כדי להוות הפרעה לתנועה בכביש; וכי איסור הבניה במקרקעי העותרת פוגע בזכותה לקניין, ומפלה אותה לרעה לעומת מחזיקים של מבנים סמוכים.  

בעתירה נטען, כי אף אם התבטאות העותר כלפי בא-כוחו לא היתה במקומה, אין בה – וגם לא בהזדקקותו של העותר לשירותיהם של סניגורים פרטיים 'מהצד' – כדי להצדיק את שחרור הסניגורים הציבוריים מייצוגו; ודאי לא את שחרורה של הסניגוריה הציבורית מן המשימה.

מכאן הערעור שלפניי שבמסגרתו חוזר המערער, בעיקרם של דברים, על טענותיו בבקשת הפסלות, ובהן הטענה כי החלטותיו של המותב בהליך בעניינו מלמדות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. 

העותר בעתירתו חולק על החלטת משרד החקלאות, וגורס כי היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראות נוהל התמיכה, ואף פוגעת באינטרס ההסתמכות שלו. משרד החקלאות, לעומת זאת, טוען כי דין העתירה להידחות על הסף – בשל קיומו של סעד חלופי, ולגופה – בהיעדר עילה להתערבות בהחלטתו.

במסגרת העתירה טוען העותר כי החלטת הוועדה לטוהר הבחינות איננה סבירה ומידתית, ועל כן יש לבטלה. 

בעתירה נטען כי "משפקע צו המעצר המנהלי נגדה היה מקום לשחררה באופן מיידי, במיוחד על רקע סירוב המשיבים למצות את החקירה נגדו [כך במקור – ח' כ'] ולמצות את האופציה הפלילית במשך פרק הזמן שהוענק להם בידי בית המשפט הצבאי בערכאה הראשונה".

העותר טוען, בין היתר, כי ועדת הערר שגתה בכך שאימצה את קביעות הוועדה המחוזית מקום שבקביעת הוועדה המחוזית נפלה טעות גלויה בכך שסיווגה את נכותו מסוכרת תחת סעיף 4(ג) לתקנות, והעמידה אותה על 20 אחוזים.

בפן המשפטי נטען, בעיקרו של דבר, כי יש ליתן פרשנות תכליתית לתקנה 2 לתקנות בתי קברות צבאיים (כללים לכיתוב על מצבות), התשנ"ז-1997 (להלן: התקנות), שקובעת כי כיתוב אחיד יופיע על גבי כרית המצבה הצבאית, והוא יכלול פרטים שונים, לרבות: "שמות האם והאב" (תקנת משנה 2(3)). 

החלטת הערכאה הדיונית התקבלה כדין וכי מהמידע המודיעיני עולה תמונה ברורה לפיה המערער מסכן את ביטחון האזור והמשך מעצרו המנהלי הכרחי.

עיקר טענת העותרת נגע לראיות שלכאורה מחזקות את עדותה והן: הצגת תחתונים קרועים, על-אף שהמשיב 2 טען כי תחתוניה של העותרת לא נקרעו; שטפי הדם שהציגה העותרת; שתיקת המשיב 2 בעימות; ראיות בדבר מצבה הנפשי של העותרת (מכתבה של הפסיכותרפיסטית וכן עדותם של חברי העותרת); מסרוני המשיב 2, שלטענת העותרת מהווים ראשית הודאה; והיעדר סיבה מצד העותרת להעליל עלילת שווא על המשיב 2.