לטענת העותרת יש לבטל את פסקי הדין, שלשיטתה: "התעלמו מההסכמות בהסכם הממון [...] ובכך הותירו את ה[עותרת] מנושלת מזכויותיה הבלעדיות בנכס שרכשה בירושלים [...] מכספי התמורה של נכס שהיה בבעלותה טרם הנישואים והוחרג במפורש מהשיתוף בתקופת נישואיהם וכן לא חייבו את משיב 3 במלוא סכום הכתובה על אף שנקבע כי האישה זכאית לחייבו בה".

העותר טוען כי החלטה זו פוגעת בזכותו החוקתית להורות על יסוד "חששות גרידא ועדות שמיעה", וזאת תוך פגיעה בזכות הטיעון שלו ובכללי הצדק הטבעי. 

העותרת טענה כי חרף מתחם הסבירות הרחב החל ביחס להחלטות המשיבים 2-1 בנוגע לאיוש וקידום קצינים בצה"ל; ובשל חשיבותו של ערך האמינות בערכי צה"ל – לוקה המינוי בפגם מהותי המצדיק את ביטולו. 

מבקשים העותרים כי נורה למשרד הביטחון לסייע להם בדרך של מימון מטפלת צמודה בכל שעות היממה, באופן שיאפשר להם לגדל את ביתם הקטינה, ולמנוע בכך את הצורך להכריז על ביתם כבת אימוץ.

בעתירה נטען, כי החלטת הדחיה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, אינה מידתית, ועומדת בסתירה לעקרונות של צדק והגינות. לפי הנטען, בהחלטה לא ניתן משקל ראוי לפגיעה בזכות העותר להליך הוגן.

בית הדין השרעי לערעורים שגה בפרשנותו את סעיף 14(א) לחוק הירושה, ולנוכח השלכות הרוחב שעלולות להיות לפרשנותו של בית הדין, בניגוד לפרשנות שניתנה לסעיף זה על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

לטענת העותר, החלטת בית הדין הרבני הגדול מנוגדת לדין, לוקה בחוסר סמכות וגורמת לעיוות דין, שעה שהיא "חוסמת את זכותו הדיונית" לקבל את יומו בבית הדין האזורי, וזאת "בטרם הסתיים שלב הראיות ובטרם מונה מומחה בתיק".

בעתירה נטען, בין היתר, כי עצם ההיזקקות של בית המשפט הצבאי להוראות תיקון 113, יוצרת חזקה שלפיה גזר הדין פגום וסוטה לחומרה; כי בית המשפט הצבאי נתן דעתו על מכלול הנסיבות.

לטענתו, המדובר ב"השתלטות של גורמים עוינים למערכת המשפט של מדינת ישראל להם גישה 'חוקית' מתוך המערכת למערכי ניהול את נט-המשפט". 

לטענתו, המסמכים ששלח כאמור לא נשמרו כראוי "עקב רשלנות ומחדלים של המשיב", ועל כן סווג בשוגג כמשתמט. פניותיו של העותר למשיב לצורך הסדרת מעמדו – לא הועילו, ומכאן העתירה שלפנינו, בצדה הוגשה בקשה להורות על "עיכוב ביצוע החלטת המשיב".