על קולת העונש נסב ערעור המדינה, שהלינה, בעיקרם של דברים, על המשקל שבית משפט קמא נתן לדברי נפגעות העבירה וחמו של המערער; ועל כך שבית המשפט מיקם את המערער בתחתית מתחם הענישה, שאותו הציב בין 48-24 חודשים.

משנדחה ערעורו של המערער לגבי הכרעת הדין, הרי שבמצב הדברים הרגיל, דומה כי היה מקום להחמיר בעונשו כפי שעתרה המדינה בערעורה. ברם, לטעמנו בית משפט קמא "דילג" בקלות יתר, באמצעות סעיף 184 לחסד"פ, לעבירה של סעיף 329(א)(2) לחוק. 

לטענת המערער, העונש שבית המשפט המחוזי גזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה. נטען, כי היה עליו למקם את עונש המאסר בפועל באופן שעונש זה ירוצה במסגרת של עבודות שירות. עוד שלל המערער, את הטענה כי בינו לבין המתלונן התקיימו יחסים "פרא-רפואיים", שהתבטאו "במרות ושליטה". 

לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב חורג לקולה ממדיניות הענישה הראויה. זאת, בין היתר בהתחשב בריבוי המעשים שבוצעו על ידי ניצול מעמדו ואחריותו, תוך פגיעה במתלוננות בזמן שבילו בבית חברתן, "פעולה בסיסית שכל ילד וילד עושה".

לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב מקל עימו באופן משמעותי מהעונש הראוי וההולם למעשיו החמורים. בתוך כך, נטען כי העונש אינו מתיישב עם עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים שניצבים בבסיס העבירה, בהם חיי אדם ושלמות גופו וביטחון משתמשי הדרך ואינו מעניק משקל הולם לתוצאה הטראגית – מותו של המנוח.

המערער סבור כי העונש שנגזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה, וזאת בין היתר בהתחשב בגילו הצעיר, במצבו הבריאותי, ובהליך השיקומי שעבר כמפורט שתסקיר העדכני. בנסיבות אלה, נטען כי ראוי להפחית מתקופת מאסרו ולהימנע מהשתת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וחלף זאת יש להורות כי עונש המאסר בפועל ירוצה בדרך של עבודות שירות.

המערער טוען, בין היתר, כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ממשית; וכי עקרון השוויון נפגע כאשר מדיניות שר הביטחון מקלה עם חשודים יהודים ומחמירה כלפי אזרחים ערבים.

לטענת המערער יש להקל בעונש שנגזר עליו, תוך שהוא מציין כי המתלוננים סלחו לו על מעשיו, וראוי לתת להיבט זה משקל מוחשי בגזר הדין. כמו כן, נטען כי הבעת החרטה מצדו, וכן נסיבותיו האישיות ובכללן גילו הצעיר – מצדיקות אף הן הפחתה בעונשו.

בערעור שלפנינו, לאחר שהמערער הודה בכתב אישום מתוקן, ונגזר דינו לעונש של 9 שנות מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח – הוא מבקש לחזור בו מהודאתו.

לשיטת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה – הן בקביעת מתחם העונש ההולם בעניינו והן במיקום עונשו בגדרי מתחם זה. ביחס לכך, צוין כי במרבית פסקי הדין שנבחנו על ידי בית המשפט המחוזי נקבעו מתחמי ענישה נמוכים יותר, וכן הושתו עונשים קלים יותר; ואילו בפסקי הדין שבהם הושתו עונשים דומים – נדונו מקרים חמורים יותר מהמקרה דנן.