ערעור המדינה נסוב, כאמור, על קולת העונש שנגזר על המשיב. בתמצית, נטען כי עבירות הנשק שבהן הורשע המשיב הפכו בשנים האחרונות ל'מכת מדינה', וכי בשים לב למספר הנרצחים הגדל משנה לשנה, בפרט בחברה הערבית, מתחייבת ענישה חמורה, על מנת להרתיע את הרבים ולמגר את התופעה.

בטענותיו בערעור, בכתב ובעל-פה, טען המערער לשגגות שונות שנפלו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי. נטען, בעיקרו של דבר, כי גזר הדין סוטה משמעותית לחומרה ממתחם הענישה המקובל לגבי עבירות דומות, וכי בית המשפט המחוזי הפריז במשקלן של חלק מנסיבות המעשה, מה שהוביל להחמרה יתרה בענישה.

לטענת באי-כוח המערערים, העונשים שנגזרו בעניינם לא נותנים משקל מספק לנסיבותיהם האישיות ולעובדה כי הודו במעשים ובכך חסכו משאבים שיפוטיים ניכרים. עוד צוין כי העונש חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים. למעלה מכך, נטען כי בית המשפט המחוזי "התעלם" מהרקע לביצוע העבירה, ובכלל זה "אלימות קשה ומתמשכת של פלסטינים" והעובדה כי "ההגעה למקום נבעה בשל פגיעה במתיישבים ויידוי אבנים לעבר רכבם". 

באשר לטענות המערער, לפיהן עמדת המותב ננעלה זה מכבר – דינן להידחות גם כן. כפי שנפסק פעמים רבות, העובדה שהליך הוחזר לדיון בפני מותב שכבר דן בו, לאחר התערבות ערכאת הערעור, איננה מקימה באופן מידי עילה לפסילתו של המותב.

נכון היה לקבל את המלצת שירות המבחן, ולהסתפק בהטלת עונש של עבודות שירות, ללא מאסר בפועל.

לטענת המערער, חלקו במסכת העבריינית היה מזערי. לדבריו, הוא היה "בורג קטן במכונה עבריינית משומנת, נוצל על ידי אותם גורמים [עברייניים] ושימש בלשון הרחוב כ'קוף'". לגישתו, לעובדה זו לא ניתן ביטוי מספק בכתב האישום המתוקן ובגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בין היתר על רקע ייצוגו הכושל. 

בערעור לפנינו המערערים משיגים על עצם הרשעתם, ולחלופין על חומרת העונש שנגזר עליהם. בכלל זה, נטען כי מעולם לא נפגשו עם המתלוננים ולא היה להם כל מניע לביצוע הירי. כן נטען כי ראיית הזיהוי של המתלוננים לא נתמכת בראיות נוספות, כשלצד זה הצביעו המערערים על קשיים שנפלו לעמדתם בהליך החקירה ובעדות המתלוננים.

המערער סבור כי התקיימה תקשורת ישירה בין בית המשפט ובין המשיבה; וכי בית המשפט נחשף למידע על עברו של המערער בטרם הוכרע דינו.

טענות המערער מכוונות, בעיקרו של דבר, כנגד מתחם הענישה שנקבע בגין האישום הראשון, כאמור – 65-45 חודשי מאסר. נטען, כי בשים לב לכך שמדובר באירוע חד פעמי וקצר בזמן, שלא כלל נגיעות באיבריה המוצנעים של ב', יש לקבוע כי מתקיימים בענייננו "טעמים מיוחדים" שבגינם יש הצדקה לחרוג לקולא מהעונש המזערי הקבוע בחוק לעבירה שבה הורשע המערער (45 חודשי מאסר). 

לטענת המערער, העונש שנגזר עליו מחמיר עימו יתר על המידה. זאת, משנטען כי בית המשפט המחוזי שגה ולא ניתן משקל מספק לעובדה שהוא לא זה שהחזיק וירה באקדח. המערער מוסיף וטוען כי העונש שנגזר עליו, אינו עולה בקנה אחד עם העונש שנגזר על יאסין – 9 חודשי מאסר.