בא-כוח המערערת פירט, הן בכתובים הן בדיון שלפנינו, את נסיבותיה האישיות של המערערת. בין היתר, התמקד בנסיבות חייה וסביבת נעוריה. נטען כי המערערת שולבה לאחרונה במסגרת טיפולית, ומן הראוי לאפשר לה להמשיך במסגרת זו, וכן כי העונש שהושת עליה חורג משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת ובראי מכלול הנסיבות יש להפחית את עונשה.

המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית.

על גזר הדין הגיש המערער את הערעור שלפנינו, בו נטען כי בית המשפט שגה בקבעו מתחם עונש מחמיר שלא על פי מדיניות הענישה הנהוגה; כי לא היה מקום לקבוע שמדובר "במקרה קיצוני בחומרתו" שכן אין מדובר במעשים "חמורים יותר מכל עבירות המין במשפחה".

במקרה דנן, הרשעתם של המשיבים הינה תולדה של הסדרי טיעון אשר התגבשו במסגרת הליכי גישור. הצלחתם של הליכים אלו מביאה לחיסכון במשאבים רבים המושקעים בניהולו של הליך פלילי מורכב וממושך – לרבות זמן שיפוטי יקר והעדתם של עדים ונפגעי עבירה – ומשחררת את המשאבים שנחסכו לאכיפת הדין הפלילי וניהול הליכים פליליים במקרים אחרים.

בית המשפט הקל עם המשיב יתר על המידה, וגם מתחם העונש הכולל של שלוש עד שש שנים שנקבע על ידו אינו הולם את חומרת המעשים. המשיב ניהל חיים נורמטיביים לכאורה, אך לצד זאת שלח ידו בנשק.

בערעור ביחס לגזר הדין נטען כי עונש המאסר בפועל יפגע במשפחתו וישבש את מהלך חייו הרגיל, ועלול לפגוע בעסקו הפרטי. בתוך כך, נטען כי אין מדובר באירוע "המשקף את אורחות חייו".

לא מצאנו כי נפל פגם בדרך הילוכו או במסקנתו של בית המשפט המחוזי, ומשכך לא מצאנו להתערב בהכרעת הדין.

ביום 11.8.2024 הגישה המדינה את נימוקי הערעור מטעמה, וטענה כי אין בשתי החלופות שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי כדי לספק מענה מתאים לפגיעה החמורה בפרטיותו של עד המדינה. 

סמכות בית המשפט לפטור מתשלום תוספת פיגורים על פיצוי מוסדרת בסעיף 69 לחוק העונשין, שחל על פיצויים לנפגעי עבירה מכוח סעיף 77(ג) לחוק העונשין, לפיו "לעניין גביה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס". 

המערער טען כי הוא "סמוך ובטוח שדינו נחרץ בשלב כה מוקדם של הדיון וכל מה שיטען בבית המשפט לא יקבל את אמונו של בית המשפט מאחר ואם את הנימוקים לאי הופעתו לדיון לא קיבל בית המשפט, כיצד יקבל את גרסתו לתיק". לעמדת המערער המותב החליט להרשיעו בכל מחיר.