המערער טען כי עמדת המותב "נעולה" וכי עוד בטרם הדיון החליט המותב בדבר אשמתו של המערער. נטען, בין היתר, כי כבר בתחילת הדיון שהתקיים ביום 23.9.2024 המותב הבהיר למערער ש"אין ל[ו] סיכוי".

המערער סבור כי ראוי היה לחרוג לקולה ממתחם העונש בעניינו משיקולי שיקום. נטען כי בהתחשב במאפייניו האישיים, הטלת עונש מאסר בפועל עלולה לפגוע במאמצי שיקומו; וכי בהתחשב בעבירות שבהן הורשע, המערער יסווג ככל הנראה כאסיר ביטחוני ולא ישולב בהליך שיקום בין כותלי הכלא.

לטענת המדינה, העונש שהוטל על המערער לא מתיישב עם הצורך בהחמרת ענישה בכל הנוגע לעבירות אלימות במשפחה, ואלימות כלפי בנות זוג בפרט.

חוזר המערער על הטענה כי המותב הביע עמדה נחרצת בנוגע להחמרת תנאי שחרורו "בטרם נשמעו טענות הצדדים", וכי המותב למעשה הנחה את המשיבה להגיש את הבקשה להחמרת התנאים (סעיפים 18-17 לערעור). עוד מדגיש המערער כי המותב לא סייג את עמדתו, אלא התבטא באופן מובהק וברור.

במסגרת הערעור, שבים המערערים על טענת היעדר המסוכנות וטענת תנאי המעצר. באשר לאחרונה, הם מפרטים כי לטענתם תנאי החזקתם "קשים ביותר", כי הם "מקבלים אוכל בסיסי ביותר [...] בכמויות קטנות ביותר", וכי הם אף "ירדו כולם במשקל בצורה משמעותית – כל אחד ביותר מ-20 ק"ג"

המדינה סבורה כי חרף גילו של המשיב – 16 וחצי בעת ביצוע המעשים כאמור – העבירה שבה הורשע אינה הולמת תוצאת אי-הרשעה. נטען כי יידוי אבנים על כלי תחבורה ככלל, ובפרט על הרכבת הקלה, הפכה למעין "מכת עיר" בירושלים, כלשונה. המדינה מוסיפה ועומדת על פוטנציאל הנזק הרב שביידוי אבנים לעבר רכב המשמש להסעת הרבים, ולפגיעה המוגברת בסדר הציבורי ובמרקם החיים התקין של תושבי העיר.

לשיטת המערער, התנהלותו של המותב לאורך ההליך – שבמסגרתה ניתנו החלטות שונות שכנטען מלמדות על נעילת דעתו – בצירוף ההחלטה מיום 19.8.2024, מקימות חשש ממשי למשוא פנים שמחייב את פסילתו מלהמשיך ולדון בהליך נושא הערעור. 

המערער מעלה השגות בנוגע לקביעת המותב כי אינו זוכר את החומרים שהוצגו לו במסגרת הבקשה לעיון, ומכל מקום נטען כי הדיון באותה בקשה היה "ארוך ומהותי", ומשכך גם אם המותב אינו זוכר כעת את החומרים שאליהם נחשף, סביר להניח שייזכר בהם במהלך שלב ההוכחות (סעיפים 14-13 לערעור). לחלופין טוען המערער כי מן הראוי להעביר את ההליך למותב אחר מטעמים של מראית פני הצדק. 

בהינתן האפשרות שלפיה מעשי המשיב נעשו גם מתוך רצון לסייע לציבור שנזקק לשירותי סיעוד, בשים לב לפער בין חומרת העבירות שיוחסו למשיב לבין העבירה שבגינה הוא מורשע ולחלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, וכן נוכח נסיבותיו האישיות – מצאנו כי נכון יהיה לגזור עליו את העונשים שפורטו בפסקה 1 לעיל; ובהסכמה, כך אנו מורים.

המערערת טוענת, בין היתר, כי בקשת המשיב לצאת מן הארץ למטרת חופשה משפחתית אינה עולה כדי צורך אישי-אנושי מיוחד, ואינה נמנית על המקרים הנדירים שבהם תתאפשר יציאה לחוץ לארץ למי שעונשו מעוכב. המשיב, מנגד, סומך ידיו על החלטת בית המשפט המחוזי, ועומד על חשיבות הנסיעה עבורו ועבור בני משפחתו.