המערער העלה טיעונים רבים, ובין היתר, כי בית משפט קמא שגה בניתוח תפקידו במסכת האירועים והאשמה הנגזרת מכך; כי במקרים חמורים יותר נקבעה ענישה מקלה משזו שנקבעה בעניינו; כי ראוי להשית עליו שירות לתועלת הציבור, על דרך של שינוי מתחם העונש ההולם או בהתבסס על עקרון השיקום; כי יש לבטל את הרשעת המערער, במיוחד בשל החשש כי ההרשעה תפגע בעתידו המקצועי ובהשכלתו.

לטענת בא-כוח המערער, בעת הזו נקודת האיזון נוטה לטובת שחרור המערער ממעצר, לכל הפחות לחלופת מעצר, בין היתר, בהתחשב בכך שמדובר בצו השני שהוצא בעניינו. בתוך כך, נטען כי בית המשפט המחוזי נתן משקל יתר לחומרי מידע ישנים ולעברו של המערער.

המערער חוזר על השגותיו בנוגע לנימוקי ההחלטה מיום 19.12.2023, ובפרט על הטענה כי המותב התעלם מטענות רלוונטיות והעלים עין מהתנהלות בעייתית של המשיבה. המערער מוסיף כי ההחלטה מיום 19.12.2023 מהדהדת קביעות שגויות של המותב הקודם.

בעיקרו של דבר, טוען המערער כי הוא נעדר עבר פלילי; כי צו המעצר המנהלי שהוצא בעניינו, הוצא מבלי שנבחנו חלופות פוגעניות פחות; כי ה"בהילות" שבחתימה על הארכת הצו ביום השחרור המיועד ממעצר, מעידה כי לא נעשה הליך סדור בעניין הארכת מעצרו.

נטען כי כיום יש להתחשב בכך שהיא חזרה בה מערעורה על הכרעת הדין ומקבלת אחריות מלאה על מה שעוללה. טענות אלו מצדיקות לשיטתה הן הקלה בתקופת המאסר בפועל שהושתה עליה.

בכותרת הערעור צויין כי הוגש גם נגד גזר הדין. בפועל, לא כך; נטען בכתב ובעל-פה רק נגד הכרעת הדין. מכל מקום השיקולים שפורטו בגזר הדין, ההנמקה והעונשים – מוצדקים. דינו של הערעור אפוא – להידחות.

 לטענת המערער, בכתב ובדיון שהתקיים לפנינו, העונש שנגזר עליו מחמיר עמו יתר על המידה בנסיבות העניין. בין היתר, נטען כי בית המשפט המחוזי אימץ ללא סייג את מתחם העונש ההולם לו טענה המשיבה, חרף העובדה שהוא לא עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת.

לטענת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה. נטען כי בית המשפט המחוזי לא התחשב בנסיבותיו האישיות, ובכלל זה בכך שנטל אחריות על מעשיו; בגילו הצעיר – 27 – בעת ביצוע העבירה; בכך שהוא שהה כשנתיים הרחק ממשפחתו בתנאים קשים; בתקופת מעצרו הארוכה; ובחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה.

חוזר המערער על האמור בבקשת הפסלות וטוען כי בית המשפט נוהג כלפיו בחוסר הגינות ומתוך דעה קדומה. המערער עומד על טענתו כי יש טעם לפגם בהתנהלותה של המשיבה בכל הנוגע לזימון הפסיכיאטרית, והוא מדגיש כי המותב התיר למשיבה לבטל את הזימון אף מבלי ליתן לו זכות תגובה בנושא. 

 נטען כי בית המשפט המחוזי שגה משהותיר את צו איסור הפרסום הקיים על כנו משיקולי ביטחון המדינה, היות שפרסום מלא של כתב האישום המקורי, לרבות זהות המשיב 2, לא תפגע כלל בביטחון המדינה, ודאי שלא ברמה מוחשית וממשית.