עונש המאסר בפועל שהוטל על המשיבים 1 ו-2 יוגדל ב- 12 חודשים, כך שיעמוד על 72 חודשים. למען הסר ספק מובהר כי ימי המעצר יבואו במניין תקופת המאסר כפי שקבע בית המשפט קמא.

בא-כוח המדינה טען בנימוקיו שבכתב ובעל-פה כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה נותנת את המשקל הראוי לחשש ממשי מהמשיב לפגיעה קשה בביטחון המדינה ושלום הציבור, ואינה מאזנת בצורה ראויה בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין. לטענתו, בהתחשב במידע החסוי בעניינו של המשיב, לא הייתה הצדקה לקיצור המעצר המינהלי שהושת עליו באופן כה משמעותי.

המערער טוען, בעיקרו של דבר, כי העונש שנגזר עליו אינו נותן ביטוי מספק להליך השיקום שעבר ולרמת מסוכנותו הנמוכה.

חזרו המערערים על טענותיהם. הם הדגישו את ניגוד העניינים שהם מצויים בו שאינו מאפשר להם לייצג נאמנה את הלקוח. כן הובהר כי מדובר במי שזו הבקשה הראשונה שהוא מגיש שעלולה לגרום לדחיית הדיון – ולא במי שמנסה באופן עקבי לסרבל ולעכב את ההליכים בעניינו.

לשיטת המערער, החלטת המותב מיום 12.11.2023 וכן ההחלטות בעניין דחיית מועד הדיון ניתנו בהיעדר התייחסות לגופן של טענותיו, כמו גם להמלצות שירות המבחן, באופן שמצביע על נעילת דעתו של המותב בעניינו. 

המערער טען בפנינו שמתחם הענישה שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו תואם את מדיניות הענישה הנהוגה, וכי אין בנמצא פסק דין שנסיבותיו דומות ושנפסק בו עונש כה חמור.

טוענים המערערים כי ניכרת בענייננו התנהלות חריגה ו-"רצופת טעויות", וכי המותב גיבש עמדה ולא יוכל להשתחרר מהאמירות הקשות שהפנה כלפיהם וכלפי באי כוחם דאז (סעיף 17 לערעור). לטענת המערערים, במהלך הדיון מיום 19.9.2023 העביר בית המשפט ביקורת "נוקבת ופוגענית" על באי כוחם "עד כדי העלאת חשד לשיבוש המשפט", וסירב שלא בצדק לדחות את עדותה של העדה למועד אחר, תוך פגיעה בזכויותיהם.

נגרם למערער עינוי דין שבית המשפט היה מחויב לקחתו בחשבון בעת שנגזר דינו, והדבר לא נעשה.

לא מצאנו ממש בערעור על גזר הדין. כאמור, המערער סיים כבר לרצות את עונשו, ובהיבט זה, הערעור הפך במידת מה לתיאורטי.

בערעור על גזר הדין, ביקש המערער להבדיל את עניינו מאלו שהובאו במסגרת הפסיקה שנסקרה על ידי בית משפט קמא.