במהלך הדיון בערעור הביע המערער לפנינו מספר פעמים רצון לחזור בו מהערעור. לאחר שהמשמעויות של כך הובהרו לו במפורש, הן על ידי בית המשפט הן על ידי בא-כוחו, בחר לסגת מבקשתו. 

נטען כי גזר הדין אינו נותן ביטוי מספק לנסיבותיו האישיות החריגות של המערער, וכי יש בנסיבות אלו כדי להצדיק הקלה בעונשו.

סלע המחלוקת שנותר היה סירובו של המערער להיפגש עם רכז שירות.

מבקש מאתנו המערער כי נקל בעונשו ונפחית מתקופת מאסרו בכלא ככל שניתן.

בכתב הערעור נטען כי בית המשפט המחוזי שגה עת גזר את דינו של המערער, וזאת הן ביחס למתחם העונש שנקבע, הן ביחס לעונשו הקונקרטי – שכן, 'התוצאה הנכונה' הייתה צריכה להיות, לשיטתו, 30 חודשי מאסר בפועל לכל היותר.

המערער חוזר על האמור בבקשת הפסלות בנוגע להיחשפות המותב לראיות בלתי-קבילות וליחס שלילי כלפיו וכלפי בא-כוחו. 

הצטברו כאן נסיבות החורגות הרבה מעבר לשיקולי קולא רגילים של גיל צעיר והעדר עבר פלילי. ההרתעה הושגה; החרטה היא כנה; המעידה חד-פעמית; ובעיקר – הדרך השיקומית היא מרשימה, ובנסיבות שנוצרו אין לקטוע אותה.

המבקש טוען כי סעיף 26(4) לחוק בתי המשפט אינו חל בענייננו. שכן לשיטתו, "אין מדובר 'בערעור על החלטת בינתיים [כך במקור – ח' כ'] של בית המשפט המחוזי', שהרי פסק-הדין של ביהמ"ש הוא פסק-דין סופי בבקשה שהוגשה בפניו והיא לא הייתה החלטת בינתיים אלא סיימה את הדיון בבקשת האורכה שהוגשה בפניו".

המערערת עומדת על חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, וטוענת כי במקרים העוסקים בעבירות מין עקרון זה נסוג לצורך ההגנה על נפגעת העבירה הספציפית ועל נפגעות עבירה באופן כללי, ולצורך זה בלבד. 

בערעור שלפנינו מבקשת המדינה לערער על קולת רכיב עונש המאסר בפועל שנגזר על המשיב. לשיטתה, בית משפט קמא נתן משקל יתר לעובדה שהמשיב לא תכנן מראש לדקור את נפגעי העבירה, וכן לכך שלא היה זה המשיב שיזם את התפרצות האלימות הראשונית במסגרת הקטטה.