המערערת הדגישה כי היא כיום בת 70, אין לה עבר פלילי, היא קיימה חיים נורמטיביים ומשכך אין להשית עליה עונש מאסר.

לעמדת המערער, בית המשפט המחוזי שגה כאשר השית עליו "עונש מקסימלי", כהגדרתו, בדמות תקופת אשפוז מרבית למשך 20 שנים, ואילו היה מקום לקצוב תקופת אשפוז מרבית קצרה יותר לנוכח נסיבותיו האישיות ומאחר שישנם גורמי מקצוע אשר אינם מייחסים לו "סכנה לציבור כלל וכלל".

בערעורה, משיגה המדינה על העונש שנגזר על המשיב, אשר מקל עמו באופן קיצוני ביחס לענישה שראוי היה לגזור עליו. לטענתה, מתחם הענישה שנקבע עבור האישום השני, מקל יתר על המידה ולא משקף את מדיניות הענישה הנוהגת ביחס לעבירות אלימות חמורות המבוצעות על רקע חוסר השלמה עם החלטתה של אישה להיפרד מבן זוגה.

המערערת עמדה על הצורך למגר את תופעת ה"סכינאות", וטענה כי עונש המאסר שהושת על המשיב נמוך וחורג באופן משמעותי ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, אינו הולם את חומרת מעשיו ואת פוטנציאל הנזק הטמון בהם, ואינו עומד בקנה אחד עם שיקולי ההרתעה.

לטענת המערערת, בית המשפט שגה בקביעת מתחם העונש ההולם, וכפועל יוצא העונש שהושת על המשיב נוטה לקולה, וזאת בפרט בשים לב למדיניות הענישה המחמירה בעבירות אלימות על רקע החלטתה של אישה להיפרד מבין זוגה.

במסגרת נימוקי הערעור, המערער מיקד את טענותיו במדיניות הענישה הראויה בגין עבירת רצח ביסוד נפשי של אדישות בראי הרפורמה בעבירות ההמתה. לשיטתו, קריאה "נכונה" של הרפורמה בעבירות ההמתה והשלכותיה מלמדת כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו מחמיר עמו יתר על המידה.

חוזר המערער על טענותיו ומוסיף, בין היתר, כי המותב "העמיד פנים" כי הוא מאזין לטענות המערער אך בפועל עמדתו "נתקבעה מראש".

ניתן לראות כי ישנו מנעד רחב של עונשים בנסיבות דומות, ואילו המקרה בענייננו נמצא במדרג חומרה נמוך יחסית בהשוואה לעבירות אינוס אחרות. זאת, משום שהמערער חדל ממעשיו ברגע שהמתלוננת התעוררה משנתה בעקבות המעשה ומשום שלא נלוו לכך מעשים מיניים נוספים.

הלינה המערערת על קולת העונש שהושת על המשיב וטענה כי הוא אינו הולם את חומרתה היתרה של העבירה בה הורשע, את נסיבות ביצועה ואת הצורך להגן על שלום הציבור.

בערעורו חזר בא-כוח המערער על הטענות שנטענו בבית המשפט המחוזי – הן לעניין העיתוי בו מסר הקטין על אודות הנגיעה בירכו, והן לעניין התוספת הראייתית לתמיכה בעדות הקטין שנמסרה לפני חוקרת הילדים. בעניין זה בא-כוח המערער לא הותיר אבן על אבן בטיעוניו. ברם, אין בכך כדי להועיל למערער.