בערעורו מלין הבגיר על כך שלשיטתו עונשו חריג בחומרתו. לטענתו שגה בית המשפט כשייחס לו מקום מרכזי במעשה שכן לטענתו חלקו שולי ביחס לקטין והוא אינו חלק בלתי נפרד ממעשה העבירה. 

הקטין בערעורו מלין על כך שבית המשפט אימץ באופן מלא את המתחם שהמשיבה טענה לו.

המערער טוען, בעיקרם של דברים, כי עונש המאסר שהושת עליו חריג בחומרתו וכי בשים לב למעשים שבהם הורשע יש להקל בעונשו.

בערעורו הלין המערער על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מנסיבותיו האישיות הקשות ומהתקופה שבה שהה במעצר מאחורי סורג ובריח. בית המשפט גם התעלם מנסיבות ביצוע העבירה והחזקת הנשק. 

אשר לעונשו של המערער בגדרי המתחם, נטען כי לצד נסיבותיו האישיות של המערער, הליך הטיפול החיובי המשמעותי בו הוא נוטל חלק מצדיק חריגה לקולה מהמתחם, ולכל הפחות קביעת עונשו בתחתית המתחם.

לגישת המערער, העובדה שהחומרים האמורים אינם זכורים למותב אינה מפיגה את החשש כי "חשיפה כזו הייתה ברמת וודאות גבוהה". כמו כן, נוכח הקשר הענייני שקיים בין התיקים השונים, המערער סבור שאף אם החשיפה לחומרים באחד מהם לא הייתה מקימה עילת פסלות – ההיחשפות לחומרים בכל שלושת הליכי המעצר "מהווה צבר שלא ניתן להתעלם ממנו". על כן סבור המערער כי ראוי שההליך דנן יתברר בפני הרכב שאינו כולל את המותב, ולו מטעמים של מראית פני הצדק.

המערער טוען כי מתחם הענישה שנקבע בעניינו, כמו גם העונש שנגזר עליו, מחמירים יתר על המידה. לטענתו, מתחם הענישה שנקבע חורג לחומרא מהנהוג במקרים דומים; ובתוך כך, אינו מתחשב במצבו הנפשי, אשר מקים, לטענתו, קרבה לסייג לאחריות פלילית לפי סעיף 40ט(9) לחוק העונשין, ובכל אופן, השפיע על ביצוע העבירה.

שגה בית המשפט משלא ייחס משקל בשלב גזירת העונש לחוות הדעת שהציג לפיה הוא סובל מהפרעה טורדנית כפייתית שהובילה אותו לפעול באובססיביות במהלך המסחר. כן טעה בית המשפט באשר לעברו הפלילי של המערער וביחסו המחמיר כלפי הרשעתו בתיק קודם בגין מעשים שנעשו לפני 20 שנה עת היה כבן 27. 

יש לדחות את טענת המערערים כי ראוי להקל בעונשם בגין הסכם ה"סולחה" שנחתם בין המשפחות, ועדותו של המתלונן 1 כאמור. כפי שציינתי בעבר לא אחת, אין בעצם ישוב הסכסוך בין הצדדים כדי למצות את האינטרס הציבורי שבהרתעת הרבים מפני ביצוע מעשים דומים.

לטענת המערער בית המשפט המחוזי שגה בקביעת מתחם הענישה משלא נתן משקל נכון לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובפרט לסיבות שהביאו אותו לבצע את העבירה.

חוזר המערער על טענותיו ומוסיף, בין היתר, כי בית המשפט קמא שגה בדחותו את בקשת הפסלות בקביעה כי מדובר בהחלטות שדעתו של ב"כ המערער אינה נוחה מהן, שכן לטענתו "מדובר בהחלטות המרוקנות מתוכן את זכויותיו של [המערער] למשפט הוגן".