לטענת המערער בערעור שלפניי, הוא עולה חדש אשר אינו מכיר את החוקים בישראל, ומשכך שילם את הקנסות מבלי שידע כי יש לו "זכות ערעור". עוד טוען  המערער כי "המצלמות לא עובדות" כלשונו.

הערעור דנן מופנה נגד עונש המאסר בפועל שהוטל על המערער. לטענת המערער, בית המשפט קמא החמיר עמו יתר על המידה ושגה משלא סטה ממתחם הענישה שנקבע בעניינו. זאת משום שלטענתו, אף שהמלצות שירות המבחן אינן מחייבות, היה מקום לאמץ את ההמלצה שניתנה בתסקירים בעניינו ולהשית עליו עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.

מכאן הערעור שלפניי, בו חוזר המערער על טענותיו ומוסיף כי בעניינו נוהלו הליכי מעצר "ארוכים ביותר וחריגים ביותר", אשר גרמו לו ולמשפחתו לתחושה שגורמי המשיבה רודפים אותו. לטענתו, "אופן שאלת השאלות" מצד ב"כ המשיבה בדיון ההוכחות חיזקו את התחושה הזאת, ולאחר שהדברים הובילו לכך שבית המשפט נחשף לעברו הפלילי – הדבר גרם לו "לחשוב שגם במהלך ניהול ההוכחות הוא לא יזכה להליך הוגן".

 נסיבותיו המורכבות והמיוחדות של המערער, ובהן  – מצבו הנפשי והאישיותי, כפי שעולה מתסקירי שירות המבחן ומחוות הדעת הפסיכיאטרית בעניינו; התמודדותו עם מחלת הנפש שהביאה לאשפוזו מעת לעת, ואף לאשפוז כפוי ממושך של כ-10 חודשים; קשייו לאורך שנים לשמור על יציבות במישורים שונים; ויתר נסיבות חייו כמתואר בהרחבה בתסקירים – כל אלה מאירים באור מיוחד את נסיבות ביצוע העבירות ומצדיקים, כאמור, הקלה מסוימת בעונשו.

נטען כי נוכח הערכת מסוכנותו הבינונית-נמוכה של המערער; הפגיעות המיניות שעבר בילדותו; מצבו הנפשי והמשפחתי; הצלחתו בהליך הטיפולי; קבלת האחריות על מעשיו ובקשת הסליחה מהמתלונן; וכן המלצת שירות המבחן על ענישה שיקומית ושקילת עונש שירוצה בעבודות שירות וצו מבחן – יש להקל בעונשו ולבכר בעניינו שיקולי שיקום.

לטענת המערערת, יש להחמיר באופן משמעותי את עונש המאסר שנגזר על המשיב. בית המשפט לא נתן משקל הולם לחומרתם המופלגת של המעשים בשים לב לריבוי הקורבנות, תשע ילדות כבנות 6 שנים, ולנזקים המשמעותיים שגרמו מעשיו להן, למשפחותיהן ואף לתחושת הביטחון של הציבור בכללותו.

באשר למתחם העונש ההולם, המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע מתחם עונש מחמיר שאינו מתחשב דיו בקרבה לסייג ההגנה העצמית. המערער מפנה בהקשר זה לסעיף 40ט(א)(9) לחוק, לספרות ולפסיקה, וטוען כי מתקיימים בעניינו חמישה מתוך ששת תנאיו של סייג ההגנה העצמית. לגישתו, בית המשפט לא ערך דיון שיטתי וממוקד בשאלת מידת הקרבה לסייג בעניינו, וכי דיון כזה היה מביא לקביעת מתחם עונש הולם מינימלי ומקל במיוחד.

לטענת המערערת, העונש המקל שנגזר על המשיב אינו עולה בקנה אחד עם חומרת מעשיו ונסיבותיו הפרטניות. לשיטתה, שעה שהעבירה בוצעה בנסיבה של מעשה טרור, מחייבים חוק הטרור ומדיניות הענישה הנוהגת ענישה מחמירה יותר. עוד נטען, כי גם תכנונה המוקדם של העבירה, הנזק הנפשי שנגרם לנפגע העבירה כתוצאה ממנה וכן הנזק הפוטנציאלי שהיה עשוי להיגרם מחייבים עונש חמור יותר.

לשיטת המערער 1, ביחס למתחם העונש ההולם שנקבע בעניינו, נטען כי זה חורג לחומרה ממתחמי ענישה אשר נקבעו במקרים דומים.

 לטענת המערער 2, עונש המאסר בפועל אשר נגזר עליו חמור באופן אשר אינו תואם את חומרת המעשים לכשעצמם ואינו הולם את מדיניות הענישה הנוהגת. 

לטענת המדינה היה על בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה מחמיר יותר ולגזור על המערער עונש שהולם את מעשיו. המדינה טוענת, בעיקרם של דברים, כי המתחם שקבע בית המשפט נמוך, בשים לב לפגיעה בערכים המוגנים כתוצאה מעבירות בנשק ולסיכון הרב שנשקף מביצוען של עבירות אלו.