בנימוקי הערעור שהוגשו מטעמו, טען המערער כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט קמא הוא שגוי, וכי העונש שנגזר עליו סוטה בצורה משמעותית מרמת הענישה במקרים דומים.

מכאן הערעור שלפנַי בו נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם מהעובדה שהמערער אדם צעיר, נעדר עבר פלילי, אזרח ישראלי ממשפחה נורמטיבית, מעורער בנפשו ומקבל קצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי בגין נכות פסיכיאטרית. 

באשר לגזר הדין, נטען כי יש להקל בעונשו של המערער, שכן בית המשפט לא שקל כראוי את נסיבות ביצוע העבירה, מידת אשמו של המערער, ונסיבותיו האישיות כפי שתוארו בתסקיר שירות המבחן; כי יחסית לגילו של המערער, לא מדובר בעבר פלילי משמעותי.

מ.ז., ר', א' ומ' טוענים, כאמור, כי מן הדין להקל בעונשיהם על ידי קיצורה של תקופת המאסר שנגזרה על כל אחד מהם לרצות בין כותלי הכלא. לטענתם, בית משפט קמא הטיל עליהם עונשים אשר חורגים בחומרתם מן המקובל.

הערעור מופנה נגד רכיב המאסר בפועל. בגדרו נטען בפנינו, בכתב ובעל-פה, כי בית משפט קמא השית על המערער תקופת מאסר ארוכה מדי שאינה עולה בקנה אחד עם כל אלו: (1) הודאת המערער במיוחס לו, אשר חסכה זמן שיפוטי יקר; (2) הבעת חרטה על ידי המערער; (3) העובדה שלמערער לא היה עבר פלילי לפני הרשעתו הנוכחית ושמדובר במאסר ראשון בחייו; (4) היות המערער אדם צעיר, בן 25, נשוי ואב לילד קטן; וכן (5) פסיקתו של בית משפט זה, שלטענת המערער מצדדת בענישה קלה יותר בהקשרן של העבירות שהלה ביצע.

טוען כי החלטת הפסלות אינה מתמודדת כראוי עם הטענות שהעלה. הוא מדגיש כי חלק מטענותיו לא הועלו בבקשות הפסלות הקודמות, ולגישתו הטענות שהועלו בבקשותיו הקודמות "מחזקות" את נימוקי הבקשה הנוכחית. כמו כן נטען כי לא מדובר בטענות "ערעוריות" אלא באינדיקציות המוכיחות את "הזילזול והביטול של זכות[ו] להגנה מתחילת המשפט".

לטענת המערער, בית המשפט המחוזי שגה והחמיר בעונשו יתר על המידה, הן בהתחשב בכך שהעבירה ארכה מספר דקות מועטות ובפועל לא היה כל שימוש בנשק, הן בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובכללן אפשרות שיקומו והיעדר הרשעות קודמות לחובתו.

בעניינו של המערער 1 נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת מתחם העונש ההולם ובגזירת עונשו.

באשר למערער 2, עיקר טענותיו נוגעות לפער בין עונש המאסר שהוטל עליו לבין עונשו של מוהנד

מסקנתו של שירות המבחן היא שמעבר למעון נעול עלול להביא לרגרסיה. במצב דברים זה מסקנתנו היא שהן האינטרס הציבורי, הן שיקולי שיקום, תומכים בקבלת הערעור בהיבט זה ובהשארתו של המערער למשך פרק הזמן המוגבל שנותר להשלמת שהותו במעון במקומו הנוכחי.

טענתם העיקרית, והחשובה לענייננו, נגעה לכך שהלכה למעשה – לא ניתן להם יומם בבית המשפט. כך, לטענת המערערים, פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ניתן מבלי שהתקיים הליך הוכחות; מבלי שניתנה להם הזדמנות להגיש חוות דעת מומחה מטעמם; מבלי שהתאפשר להם לחקור את המומחית מטעם בית המשפט, ואף מבלי שבקשותיהם לגבי פסילת המומחית נדונו והוכרעו לגופן.