האם החלטה בעניין פירוק שיתוף בנכס מקרקעין מהווה "פסק דין" המקנה ערעור בזכות, או שמא מהווה היא "החלטה אחרת" שאינה ניתנת לערעור אלא ברשות בלבד?

מה דינו של עיזבון בן הזוג הראשון לאחר הסתלקות בן הזוג השני? האם העיזבון יחולק לילדי הצדדים בהתאם לחלוקה שנקבעה בצוואת בן הזוג הראשון במסגרת הוראת יורש אחר יורש, או שמא יחולק העיזבון בהתאם לכללי הירושה על-פי דין?

המבקש מבקש מאתנו כי נורה על ביטולו של פסק הדין במחוזי ונקבע כי על המשיב להעביר למבקש את התמורה שהתקבלה בידיו ממכירת הדירה לצד שלישי ואת דמי השכירות שגבה בעקבות השכרת הדירה.

בגוף בקשתה, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כאשר קבע כי עניינה של הקטינה אינו בא בגדרי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ.

בבקשה שלפנינו, טוענים המבקשים כי בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט המחוזי, לא דנו כלל בטענותיהם כי יש להורות על ביטול ייפוי הכוח אף מחמת ניצול והשפעה בלתי-הוגנת של המשיבה כלפי אביהם. לטענתם, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא מתקיימות במקרה דנן כל עילות הבטלות המנויות בסעיף 32כט(א)(2) לחוק, אך זאת, כאמור, מבלי שנידונו כלל העילות של ניצול והשפעה בלתי-הוגנת המופיעות ברישא הסעיף.

המבקשת טוענת כי משעה שניתן פסק הדין בערעור בטקסס, הותרת הקטינות בישראל אסורה לפי אמנת האג, אף על פי שבשעתו הביא אותן המשיב כדין לישראל.

בקשת רשות הערעור מכוונת כלפי החלטתו זו של בית המשפט המחוזי. במסגרתה חוזר בא-כוח המבקש ומפרט את הסיבות שהביאו לאיחור בהגשת הערעור. לטענת בא-כוח המבקש אלו לא נגרמו מתוך זלזול במועדים הקבועים בדין אלא משום שלא עלה בידיו, לאחר שקיבל את ייצוג המבקש, לברר את המועד בו צפתה עוה"ד אלדן בפסק-הדין ואלו המבקש, שהוא אדם מבוגר הסובל מבעיות בריאות, מסר לו רק כי קיבל את פסק הדין כ"שלושה שבועות" לאחר שניתן. 

בית המשפט המחוזי בפסק-דינו לא סבר שתוצאת פסק-הדין אינה יכולה לעמוד בהינתן הכשלים שמצא בפן הדיוני, באופן שהצריך גם את הדיון בפן המהותי. גם הסברי המשיבה כי בית המשפט המחוזי הוסיף נדבך זה על מנת לתמוך בתוצאת פסק-הדין לאור הוראת סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 ובכדי להבהיר כי גם אם בית המשפט לענייני משפחה סטה מסדרי הדין המקובלים במקרה דנן החלטתו אינה עושה משפט צדק.

המבקשת טוענת, כי שגה בית המשפט המחוזי, בכך שבחר לבוא בנעלי השמאי אגסי, ולערוך בעצמו את החישובים הנדרשים. לדבריה, גם אם נכונה מסקנת בית המשפט המחוזי, כי יש לערוך את חוות הדעת בהתאם למתודה שעל-פיה נערכה חוות הדעת הקודמת, הרי שאין מקום לכך שבית המשפט המחוזי יעשה זאת בעצמו. 

השופטת ברק-ארז הגיעה למסקנה כי יש לאפשר למערערת לעשות שימוש בעוברים המוקפאים, בהתחשב בהלכה הפסוקה שנקבעה בפרשת נחמני, שאף היא נסבה על מחלוקת בין בני זוג שנפרדו ביחס לשימוש בעוברים מוקפאים. חרף נקודות שוני מסוימות בין הפרשות, השופטת ברק-ארז סברה כי רב הדומה על השונה בהשוואה ביניהן.