המבקשת שבה על טענותיה כפי שאלו הועלו בערכאות קודמות. במיוחד הודגשו רצונה כאם לטפל בקטינה והיתרון הנודע לשהות של שתי הקטינות יחדיו כחלק משימור התא המשפחתי.

המבקש חוזר בעיקרו של דבר על טענותיו בנוגע לגובה האגרה. לשיטתו, הבקשה מעלה שאלה עקרונית הנוגעת לגובה האגרה שיש לשלם בהליכים מסוג זה וכן כי מתן רשות ערעור דרוש למניעת עיוות דין.

בקשת רשות הערעור שבפני, שהוגשה ביום 3.10.2025, נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, ואף בה שבה המבקשת על טענותיה כפי שהועלו בפני הערכאות הקודמות. המבקשת מטעימה עוד כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר יישם בעניינה את אמת המידה החלה על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ובכך גרם לה לעיוות דין.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי הכספים שהיא הפקידה בחשבון המשותף שייכים לשניהם, מאחר שלשיטתה מדובר בהשבת הלוואה ללא כוונת שיתוף. עוד טוענת המבקשת כי נפלה טעות עובדתית נוספת בחישוב, בסך של כ-68,000 שקלים. כאמור, לצדה של בקשת רשות הערעור הגישה המבקשת גם בקשה לעיכוב ביצוע.

המבקשים חוזרים על הטענות שהעלו בבקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי. עוד מוסיפים המבקשים כי ההחלטות שניתנו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי מנוגדות לפסק הדין בבע"ם 3462/23, וכי הן מובילות לפתיחת חזיתות נוספות בהליכים המתמשכים בין הצדדים, באופן שגורם להם עיוות דין.

האם טוענת, בעיקרו של דבר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לשמוע את הקטינה בטרם מתן החלטה בעניינה, כמתחייב מסעיף 8 לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: החוק), ובהעדר התקיימותם של הסייגים הקבועים בסעיף 9 לחוק; וכי סמכותו של בית המשפט מכוח סעיף 12 לחוק, "להורות על נקיטת אמצעים זמניים לגבי הקטין ולאשר אמצעי חירום שננקטו לגביו על ידי עובד סוציאלי לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה)", צריכה להיות מופעלת במשורה וב"מצב חירום" בלבד, אשר אינו מתקיים בענייננו. 

המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי בקשתם מעוררת סוגייה משפטית עקרונית, שעניינה שאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה לדון בעניינים הקשורים להסכם מכר מקרקעין.

לטענת המבקשת, הכרעתו של בית המשפט המחוזי, הנסמכת על סעיף 4 לחוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה, סותרת את לשון החוק, את תכליתו ואת פסקי הדין המנחים בסוגיית "מרוץ הסמכויות".

המבקשת טוענת, בעיקרו של דבר, כי בקשתה מעוררת שאלה עקרונית בדבר האופן שבו יש להחיל את חוק אמנת האג, כאשר אחד הצדדים פעל בחוסר תום לב. לטענתה, המשיב הפר את התנאים שנקבעו בפסק הדין האנגלי, תוך הפרת חובתו לנהוג בתום לב, ולפיכך אין להחיל בענייננו את חוק אמנת האג.

משעה שניתן בבית המשפט לענייני משפחה פסק דין המצהיר על אבהותו של המשיב 1, הבקשה אינה רלוונטית עוד.