טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי בקשתה מעוררת שאלות עקרוניות בעלות השלכות רוחב בדבר תוקפו של הסכם ממון שלא אושר כדין ובאשר לתנאים לאימות הסכם ממון על ידי רושם נישואין. 

חוזרת המבקשת, בעיקרו של דבר, על טענותיה בערכאות הקודמות, ובפרט על הטענה כי מינוי האפוטרופוס סותר את הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים.

טוען המבקש – שאינו מיוצג – כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בפרשנות ההסכם, כאשר קבע כי מדובר בהלוואה שעל המבקש להחזיר מחצית מסכומה. עוד נטען, בין היתר, כי דחיית בקשתו תגרום לעיוות דין כלפיו.

האם טוענת, בעיקרו של דבר, כי הוצאת הקטינה ממשמורתה תפגע בקטינה, שטובתה היא להיות עם אמה; זאת, בין היתר, בשים לב להמלצת האבחון משנת 2024, שבו צוין כי קיים חשש שהוצאת הקטינה למסגרת חוץ ביתית תוביל להרעה במצבה הרגשי, בשל הקושי שלה לתקשר את מצוקתה. עוד נטען, בין השאר, כי טרם מוצו אפשרויות הטיפול בקהילה, שעליהן הומלץ באבחון משנת 2024; וכי הטיפול הפסיכולוגי בקטינה סוכל על ידי האב.

שב המבקש וטוען כי הבקשה למחיקת הערעור הוגשה שלא על דעתו. המבקש מדגיש כי הערעור שנמחק, עסק בסוגיות מהותיות שנוגעות לרווחת הקטינות ולהבטחת זכויותיו ההוריות. לבסוף, המבקש מלין על כך שפסק הדין שמחק את הערעור, ניתן בדן יחיד ולא בהרכב של שלושה שופטים.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר לא מינה מומחה מטעמו לקביעת מצבו הרפואי עובר לפרישתו. לדידו, מאחר שהסוגיה שעמדה על הפרק – בהתאם להוראת בית המשפט המחוזי, כאמור – התמקדה בשאלה האם פרישתו נעשתה מטעמים רפואיים, היה על בית המשפט למנות מומחה מטעמו גם בהינתן שהמבקש לא העלה את הדרישה מיוזמתו.

טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי היחסים בין הצדדים הם יחסים משפחתיים, ועל כן אין מקום להחיל בגדרם חובות נאמנות פורמאליות. בהקשר זה, טוענים המבקשים כי בקשתם מעלה שאלה עקרונית באשר להטלת חובות נאמנות בתוך יחסים משפחתיים, מבלי שהוכח כי ניתנה הסכמה מפורשת לכך.

בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות לפרשנותו של סעיף 35 לחוק הירושה, ובפרט ביחס למונח "נטילת חלק בעריכת הצוואה". כמו כן, המבקש שב על עיקר טענותיו שלפיהן הערכאות הקודמות שגו בקביעותיהן העובדתיות.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

המבקשת טוענת כי הכרעותיהן של הערכאות הקודמות סותרות זו את זו, וכי סתירה זו מלמדת על קושי רחב ביישום סעיף 8א רבתי לחוק, המסדיר את מוסד הצוואות ההדדיות.