ככל שבפי המבקשת טענות הנוגעות לגובה דמי המזונות, על יסוד שינויי נסיבות שהתרחשו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, פתוחה בפניה הדרך לנקוט בהליך מתאים.

המבקשים טוענים כי הסתירה בין פסיקותיהן של הערכאות הקודמות מעלה סוגיות החורגות מעניינם של הצדדים ומצדיקות דיון ב"גלגול שלישי".

המבקשת טוענת, בעיקרו של דבר, שבקשתה מעוררת שאלה משפטית עקרונית בעניין האפשרות של בית משפט לתת החלטות שסותרות פסקי דין והחלטות קודמים; שכן לטענתה, ההחלטה למנות אפוטרופוס לדין ועו"ס לסדרי דין סותרת את שנקבע בהליך הערעור.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי הבקשה מעלה סוגיות עקרוניות המצדיקות את קבלתה. כך למשל, בסוגיית הגשת חוות דעת מטעם הצדדים.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהשיב את ההליך לבית המשפט לענייני משפחה והורה על קידומו. זאת, נוכח הזמן שחלף מן המועד שבו ניתנה ההחלטה המקורית, שהיא כאמור, לגישתו, פסק דין סופי שחתם את ההתדיינות בין הצדדים. בנוסף, טוען המבקש כלפי חיובו בהוצאות.

המבקשים טוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה שתי סוגיות משפטיות עקרוניות שלא הוכרעו בפסיקתו של בית משפט זה: היקפה של החזקה בדבר אי-העדת עד רלוונטי והמשקל הראייתי שיש להעניק לדיווחים למס הכנסה. 

בבקשת רשות הערעור הנוכחית חוזר המבקש על טענותיו. בשלב זה המבקש אינו מיוצג עוד, ובקשתו מנוסחת בשפה משתלחת – כלפי הצדדים האחרים, כמו גם כלפי המותבים השיפוטיים שדנו בעניינו.

המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו ביחס להיקף זכויותיו של המשיב בדירת המגורים, לאיזון הזכויות הסוציאליות ולתשלום דמי השכירות הראויים. לטענתה, פסק דינו של בית המשפט המחוזי גרם לה לעיוות דין חמור.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עולה כדי עיוות דין. נטען כי המבקשת לא הייתה צריכה להוכיח את הרחקתו של המשיב מן הבית המשותף, הואיל וההרחקה היא תולדה של החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי אותו מותב בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים.

בעיקרו של דבר המבקשת עומדת על שורה של שגיאות שנפלו לטענתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בין השאר בהתייחס לחישוב הכנסותיהם של הצדדים ולכושר ההשתכרות שלהם.