בפסק דיננו מיום 21.3.2024, נתנו למבקשת רשות ערעור וקיבלנו את הערעור לנוכח היעדר ההתייחסות של בית המשפט המחוזי בגדרי הליך הרשות במחוזי לטענותיה ביחס לסגירתו של ההליך הראשון. טענות אלו זכו למענה בגדרי ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור דנן, וקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לטענות אלו נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה. 

המבקש טוען כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ההחלטה השנייה אינה החלטה שעניינה קבלת בקשה לביטול החלטה הנכללת בגדר סעיף 7(1) לצו, אלא, דחיית בקשה להורות על המצאת מסמכים, אשר מוחרגת מתחולתו של הצו בהתאם לסיפא של סעיף 1(5) לצו (המאפשר מתן רשות ערעור על "החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה"). עוד טוען המבקש כי החלטתו של בית המשפט המחוזי מונעת ממנו את האפשרות להוכיח כדבעי את הגנתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, הממוקדת בעיקרה בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לדחות את הדיון בערעור עד להכרעה בתביעה לביטול הסכם הממון. בעניין זה נטען, בין היתר, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, התביעה לביטול הסכם הממון הוגשה בתום לב.

לעמדת המבקשת, בקשתה מצדיקה מתן רשות ערעור, שכן מדובר ב"דיני נפשות כפשוטם" (סעיף 53 לבקשת רשות הערעור). בגוף בקשתה, טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, כאשר קבע כי עניינה של הקטינה אינו בא בגדרי סעיף 12(ג) לחוק האימוץ.

האם טוענת, בעיקרו של דבר, כי הוצאת הקטינה ממשמורתה תפגע בקטינה, שטובתה היא להיות עם אמה; זאת, בין היתר, בשים לב להמלצת האבחון משנת 2024, שבו צוין כי קיים חשש שהוצאת הקטינה למסגרת חוץ ביתית תוביל להרעה במצבה הרגשי, בשל הקושי שלה לתקשר את מצוקתה. עוד נטען, בין השאר, כי טרם מוצו אפשרויות הטיפול בקהילה, שעליהן הומלץ באבחון משנת 2024; וכי הטיפול הפסיכולוגי בקטינה סוכל על ידי האב.

שב המבקש וטוען כי הבקשה למחיקת הערעור הוגשה שלא על דעתו. המבקש מדגיש כי הערעור שנמחק, עסק בסוגיות מהותיות שנוגעות לרווחת הקטינות ולהבטחת זכויותיו ההוריות. לבסוף, המבקש מלין על כך שפסק הדין שמחק את הערעור, ניתן בדן יחיד ולא בהרכב של שלושה שופטים.

המבקש טוען כי הבקשה מעוררת סוגיה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, שכן היא עוסקת, כלשונו של המבקש, ב"היקף אחריותו" של בית המשפט למינוי מומחה מטעמו. לטענת המבקש, שגה בית המשפט לענייני משפחה כאשר לא מינה מומחה מטעמו לקביעת מצבו הרפואי עובר לפרישתו. 

טוענים המבקשים, בעיקרו של דבר, כי היחסים בין הצדדים הם יחסים משפחתיים, ועל כן אין מקום להחיל בגדרם חובות נאמנות פורמאליות.

בבקשה נטען כי היא מעוררת שאלות עקרוניות הנוגעות לפרשנותו של סעיף 35 לחוק הירושה, ובפרט ביחס למונח "נטילת חלק בעריכת הצוואה". כמו כן, המבקש שב על עיקר טענותיו שלפיהן הערכאות הקודמות שגו בקביעותיהן העובדתיות.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי".