בבקשתו, חוזר המבקש על עיקר טענותיו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בין היתר, כי על רקע המצב הביטחוני, טובת הקטינים מחייבת את הוצאתם מגבולות ישראל; כי הקטינים זכאים להשתתף בטיסות החילוץ; כי בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 – שלפיה "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות הענין".

בבקשה שלפנינו, טוענים המבקשים כי בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם בית המשפט המחוזי, לא דנו כלל בטענותיהם כי יש להורות על ביטול ייפוי הכוח אף מחמת ניצול והשפעה בלתי-הוגנת של המשיבה כלפי אביהם. לטענתם, בית המשפט לענייני משפחה קבע כי לא מתקיימות במקרה דנן כל עילות הבטלות המנויות בסעיף 32כט(א)(2) לחוק, אך זאת, כאמור, מבלי שנידונו כלל העילות של ניצול והשפעה בלתי-הוגנת המופיעות ברישא הסעיף.

המבקשת טוענת כי הבקשה מעוררת שאלות משפטיות עקרוניות וכי נגרם בעניינה עיוות דין ממשי. עוד טוענת המבקשת, בין היתר, כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה בדבר הוצאת הקטינים למרכז חירום אינה מנומקת, ניתנה בחוסר סמכות וללא קיום דיון בפניו.

חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה בפני הערכאות הקודמות, וטוענת, בין היתר, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית בעלת השלכות רוחב באשר להיקף ההתערבות השלטונית בזכות להורות; כי קיים "מדרג" בחוק הנוער, שלפיו יש למצות את החלופות המעוגנות בסעיפים 3(1) ו-3(2) לחוק הנוער, טרם הפעלת סעיפים 3(3) ו-3(4) לחוק.

חוזרת המבקשת על עיקר טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, ומוסיפה, בין היתר, כי היא קיימה את החלטות בית המשפט לענייני משפחה, ולפיכך באה בשעריו וידיה נקיות; כי מדובר בסוגיה עקרונית; וכי מתן רשות ערעור נדרש על מנת למנוע עיוות דין.

לשיטת המבקש,  על מתנות שניתנו לו בזמן חייה של המנוחה, לרבות זכות בלתי-הדירה, לפי הנטען, למגורים בדירה, לתחולתם הנטענת של דיני הגנת הדייר על עניינו ועל כך שהיה מקום לאפשר במקרה זה חלוקה בעין של העיזבון, הכולל דירה נוספת, מבלי להעמיד את הדירה מושא המחלוקת למכירה.

בבקשת רשות הערעור שהמבקש הניח לפניי נטען כי פירוק השיתוף בדירה אמור להיות כפוף לזכויות המבקש להגנתו כדייר בדירה אשר נקבעו בסעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), או, לחלופין, בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההוצאה לפועל), בשילוב עם סעיף 229 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018.

בעיקרו של דבר, המבקש טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בטענות שהעלה לעניין הסמכות לגופן, בשים לב לקביעתו של בית הדין הרבני כי הוא מושך את ידו מהדיון בכפוף להכרעתו של בית המשפט המחוזי בנושא זה. 

האב עותר בבקשתו, בעיקרו של דבר, להורות על בטלות החלטת בית המשפט המחוזי. במסגרת הבקשה נטען כי, הלכה למעשה, האב הופשט ממעמדו כאפוטרופוס של הקטין ללא קיום הליך מתאים; כי האם לא הגישה בקשה להסדרת המשמורת הזמנית על הקטין עת עברה למקלט; כי החלטת בית המשפט מכשירה בדיעבד את התנהלותה של האם, הנוגדת את הדין; וכי טובת הקטין לא נשקלה על ידי בית המשפט קמא.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי להפחית את שיעור המזונות, ניתנה "ללא כניסה לעובי הקורה", "ללא נימוק" ו-"על סמך תחושת בטן". לשיטתה, פסק הדין של בית המשפט המחוזי "מהוה בפועל שינוי של כללי ההתערבות בערעור מזונות קטינים, בניגוד להלכה הפסוקה" ועל כן יש מקום לקבל את בקשתה.