המבקש מעלה טענות כלפי העיתוי שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה – מיד בתום ישיבת קדם המשפט. לשיטת המבקש, מתן פסק הדין בשלב זה, פוגעת בזכותו לטעון ולהביא את ראיותיו. כמו כן, המבקש חוזר על טענותיו לפיהן אין תוקף לפירוק השיתוף ולתוכנית החלוקה של המודד ללא השלמת הרישום בוועדת התכנון והבנייה. המבקש מוסיף ומלין על מסקנותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות, וטוען כי נגרם לו עיוות דין.

חוזרת המבקשת על עיקרי טענותיה בפני בית המשפט המחוזי, ושבה ועותרת להורות על העברת המשמורת המלאה על הקטינה לחזקתה. בעיקרו של דבר, המבקשת טוענת כי בית המשפט לענייני משפחה והעו"ס לא קיימו את הוראות פסק הדין המחוזי הראשון; כי העו"ס לא התייחסה למידע חיוני המצביע על מסוכנותו של המשיב; וכי יש להסיר את החיסיון מהמסמכים הנוגעים לעניין אירועי האלימות המיוחסים למשיב.

בבקשתה חוזרת המבקשת, בעיקרו של דבר, על טיעוניה לפני הערכאות קמא, שעיקרן הינו כי הצווים פוגעים בקטין, וכי התנהגותה בשערי הפנימייה לא הייתה פוגענית. כן נטען כי זכויותיה הדיוניות של המבקשת קופחו בהליך קמא; וכי בבקשה ליתן את הצווים פעלה המשיבה בניגוד לדין, בהיעדר סמכות, בחוסר תום לב ותוך פגיעה בזכויותיה הבסיסיות של המבקשת.

לטענת המבקשים, בקשתם מעוררת סוגיה עקרונית ותקדימית בשאלת חסימת עדותו של עורך הדין אשר ערך צוואה, בשל טענות לחיסיון עורך דין-לקוח. חסימת העדות הריהי לגישתם "מקרה חריג וקיצוני [...] של השתקה טוטאלית", טמונות בה השלכות משמעותיות ובלתי הדירות, ואלו מצדיקות מתן רשות ערעור.

חוזר המבקש על עיקר הטענות שהועלו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי הצוואה איננה תקפה לנוכח השפעה בלתי הוגנת על המנוחה והיעדר גמירות דעת מצידה. כן נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו בנוגע להתערבות בקביעות העובדתיות של הערכאה הדיונית וביחס להגשת הראיות הנוספות.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי הערכאות הקודמות התעלמו מעובדות שנחשפו במסגרת ההליכים המשפטיים השני; כי כוונת האם הייתה להוריש את חלקה בדירה למבקשת; וכי הסכמת המבקשת להסדר שאליו הגיעו הצדדים במסגרת ההליך הראשון הושגה בשל לחץ לא הוגן שהפעילו עליה המשיבים. לנוכח האמור, נטען כי קבלת הבקשה נחוצה לשם מניעת עיוות דין.

בעיקרו של דבר, המבקש חוזר על טענותיו לפני הערכאות הקודמות, וטוען כי מסגרת חוץ ביתית אינה מתאימה לקטינה, וצפויה לפגוע בה ובהוריה; כי ראוי היה למצות את אפשרויות הטיפול בקטינה בקהילה; וכי במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה נפלו קשיים במישור הראייתי.

טוענת המבקשת, בין היתר, כי לא הוסכם בין הצדדים כי זכויותיהם ואיזון חשבון הבנק ייקבעו על-פי חוות הדעת; כי חוות הדעת שגויה; וכי המבקשת זכאית לתשלום חלקה בקרן ההשתלמות ותשלום כספי הפנסיה לפי התחשיב המעודכן בתוספת ריבית.

חוזר המבקש על עיקר טענותיו לפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי טובת הקטינה מחייבת את לימודיה במוסד המבוקש; כי איכות הלימודים במוסד האמור עולה על זו שבמוסד האחר; וכי הסתמכות בית המשפט המחוזי על גורמי המקצוע שגויה.

חיצי הבקשה מופנים, בעיקרו של דבר, כלפי חוות דעתו של המומחה, כמו גם כלפי אימוצה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, ולאחריו גם בית המשפט המחוזי. נטען, כי אימוץ מוחלט זה שגוי פעמיים – הן מכיוון שחוות הדעת אינה בהירה ומנומקת די הצורך, אלא "לקונית ולא מובנת בעליל"; הן מחמת פגמים נטענים שנפלו במועד קבלת חוות הדעת, ובחקירת המומחה.