בשים לב לחלופות השונות שקבע בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו, אינני סבור שנגרם למבקש עיוות דין; ודאי לא 'עיוות דין משווע'. כל שנדרש ממנו הוא לשלם דמי שימוש, עד להכרעה סופית בסכסוך, ובדרך זו יוכל להוסיף ולהתגורר בדירה. דא עקא, שהמבקש נמנע מלנצל אפשרות זו.

מטעימים המבקשים כי עניינם מעלה שאלת רוחב הנוגעת להיקף סמכותו של בית המשפט להתערב במחיר שנקבע בהסכמי מכר כשחלות תנודות בשוק. המבקשים מוסיפים כי יש לקבל את הבקשה כדי למנוע עיוות דין המתבטא, בין השאר, בפגיעה באינטרס ההסתמכות והוודאות של המבקשת, אשר הפקידה את מרבית התמורה בהתאם לחוות הדעת המקורית.

טוענת המבקשת, בעיקרו של דבר, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעותיו כי בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המשיב אינו חייב בתשלום הפרשי הריבית; וכי לפיכך, בין היתר, המבקשת אינה זכאית לתשלום האמור.

חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי בבקשתו לביטול פסק-הדין, ומוסיף כי לא ניתנה לו הזדמנות להתייחס לטענות המשיב בתגובה לבקשתו האמורה.

המשמעות שהמבקשים מייחסים לאמור בהסכם הממון בעניין ההפרדה הרכושית עומדת בסתירה להוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

חוזר המבקש על טענותיו בפני הערכאות הקודמות, וטוען, בעיקרו של דבר, כי יש לקבוע כי החלטת המשמורת לא איינה את האמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי מיום 24.2.2020. עוד טוען המבקש, כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית עקרונית בנוגע ליחס שבין הכרעות בעניין החזרת ילדים חטופים לבין אלו שבסוגיית המשמורת – אשר מתקבלות, ככלל, על-ידי בתי משפט שונים.

בדין קבע בית המשפט המחוזי את שקבע, וכי החלטתו אינה צפויה לגרום למבקש 'פגיעה חמורה, יוצאת דופן ובלתי הפיכה', כפי הנדרש לצורך מתן רשות ערעור בכל הנוגע להחלטה בבקשת עיכוב ביצוע; זאת, בהתחשב גם בהיקף התערבותה המצומצם של ערכאת הערעור, באשר להחלטות שעניינן בסעדים זמניים.

חוזר המבקש, בעיקרו של דבר, על טענותיו לפני הערכאות קמא, וטוען כי לא הוכחה סיבה להותרת הצו על כנו וכי הוא עושה את מרב המאמצים לפגוש את הקטינים ולהיטיב עמם. כמו כן, חוזר המבקש על טענותיו ביחס למשקל שיש ליתן לעמדת עו"ס המשפחה מירושלים, וכן מלין על עמדות גורמי המקצוע עליהן הסתמכו קביעות הערכאות קמא, ועל העומד בבסיסן.

המבקשת טוענת כי תקופת ההתיישנות בת השנתיים, שנקבעה בסעיף 11(ב) לחוק המזונות, אינה חלה על פסקי-חוץ שהוכרזו כברי-אכיפה בישראל. לחלופין טוענת המבקשת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות לפי סעיף 11(ב) החל מההכרזה על פסק-החוץ כאכיף בישראל; כי יש לראות בהכרזה כאמור כ"רשות" מבית המשפט, כמשמעותה בסעיף 11(ב); או כי יש לראות במועד הגשת הבקשה להכרזת פסק-החוץ כאכיף כמועד תחילת הגבייה לעניין הסעיף האמור.

חוזר המבקש וטוען, בעיקרו של דבר, כי יש להורות על ביטול צו ההגנה; כי הסכמתו להוצאת הצו המקורי ניתנה בעקבות הטעייתו בידי המשיבה ובידי בא-כוחו דאז; כי לא הפר את צו ההגנה; וכי הוא כלל לא התנהל כלפי המשיבה בצורה מאיימת, כך שאין הצדקה להגביל את חירותו.