בית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע תוך שהוא מיישם את הדין הקיים בעניין הלכת השיתוף על נסיבות המקרה, על בסיס העובדות הקונקרטיות שהתבררו; ולא מצאתי כל עילה מבוררת להתערב בשיקול דעתו בעניין זה.

חוזר המבקש וטוען, בעיקרו של דבר, כי תביעתו לא התיישנה, מאחר שלטענתו מועד היווצרות העילה הוא שנת 2017, וכי עד למועד זה הסתמך על הסכם הויתור ועל שתיקת המשיבים כאמור.

המבקשת טוענת כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה אינן מבוססות, בין היתר, בכל הנוגע לסכומים שכבר שילמו בנות הזוג להורי המשיבה; כי לשם קבלת טענת המשיבה בדבר מצבה הנפשי בעת החתימה על ההסכם השלישי, היה צורך בצירוף חוות דעת רפואית מטעמה; וכי הערכאות דלמטה יישמו באופן שגוי את דיני החוזים והמתנה, והפלו בהקשר זה את המבקשת בשל נטייתה המינית.

המבקש טוען שעניינו מעלה שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים ושדחיית הבקשה תסב לו נזק חמור ותיצור עיוות דין. המבקש מוסיף כי הבקשה מעוררת קושי רגשי מיוחד, שכן במרכזה עומדת טובתן של הקטינות, ואף בכך יש כדי להצדיק את קבלתה. טענות נוספות של המבקש נוגעות לחיובו בהוצאות. לגופם של דברים, המבקש חוזר בעיקרו של דבר על הטענות שהציג בפני בית המשפט המחוזי.

חוזרת המבקשת על טענותיה בפני הערכאות קמא וטוענת, בעיקרו של דבר, כי פסק-הדין בערעור אינו חל על המשיבים 2-1 משום שלא ערערו על פסק הדין המקורי; כי אין להחיל את תקנה 462 באופן משתמע או בדיעבד; וכי החלה כאמור, מהווה סטייה מההלכה הפסוקה.

ככלל, המבקשת שבה על טענותיה שנדחו בערכאות הקודמות, ומדגישה בפרט שאין לנתק בין תוקפו של ההסכם לבין תוקפה של הצוואה. לשיטתה, הבקשה מעלה שאלה עקרונית הדרושה הכרעה, הנוגעת למקרים בהם נערכת צוואה מכוח הסכם בטל לפי דיני הירושה.

המבקשת טוענת  כי בית המשפט המחוזי שגה בהכרעותיו, ובין היתר במסקנות בכל הנוגע לשיהוי בהתנהלות המשיבה 1, במסקנות הנוגעות לזוגיות המבקשת והמשיבה במועדים הרלוונטיים, במסקנות בכל הנוגע לעמדת גורמי המקצוע  ובכל הנוגע לטובת הקטין. מטעמים אלה מבקשת היא ליתן רשות ערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בבקשתו, טוען המבקש כי נוצר מצב אבסורדי; חרף זכייתו בשתי ערכאות, פסק הדין המבוטל מוסיף לחוּל, הלכה למעשה. לדידו, "אין לבטל פסק דין, ולהשאיר את תוכנו/מהותו בתוקף. זו אחיזת עיניים. כך 'יוצא החוטא נשכר' והקורבן נפסד". 

המבקשת טוענת בבקשה, בין היתר, כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לקבוע כי קיימת ליורשים, ובכלל זה לה כמי שבאה בנעלי המנוח, זכות קדימה לרכישת הזכויות במשק, מכוח סעיף 100 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ולדחות את בקשת כונס הנכסים לאשר את מכירת המשק לרוכשים.

החלטה זו, שניתנה מבלי שהתקיים דיון הוכחות, נמצאת כל כולה בדל"ת אמותיו של שיקול הדעת המסור לבית המשפט לענייני משפחה ואינה חורגת מסדרי הדין (ראו: תקנה 1 לתקנות בית משפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א-2020).