המבקשים טוענים, בעיקרו של דבר, כי בקשתם מעוררת שאלה נכבדה החורגת מעניינם הפרטני – בדבר תחולתו של חוק תרומת ביציות על שימוש בביציות של אישה שנפטרה ושביציותיה נשאבו לצורך שימור פוריותה היא. לטענתם, במקרה כזה אין תחולה לחוק תרומת ביציות. 

טוען המבקש, כי המשיב לא עמד בנטל להראות כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה במועד עשייתה. המבקש מדגיש, כי למרות מחלת הנפש של המנוחה, היא לא הייתה מאושפזת בתקופה בה ערכה את הצוואה, ועומדת לה חזקת הכשירות. 

בבקשת רשות הערעור דנן טוען המבקש כי ההחלטה הראשונה, בדבר הפקדת ערובה כתנאי לעיכוב ביצוע, היא שגויה, בעיקר בשל כך שהיא מנוגדת לצוואת המנוחה לפיה אין למכור את הדירה, וכן משום שלהערכתו סיכויי הערעור טובים מאוד בהיבט זה. המבקש מוסיף ומטעים כי ההחלטה השנייה שגויה אף היא, בהתחשב בנסיבותיו של המקרה ובכך שפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשתי תביעות שונות. באשר להחלטה השלישית, המבקש מלין על כך שזאת התקבלה על-ידי השופט שילה לאחר שהוגשה בקשה לפסילתו.

שני הטעמים המצדיקים, לשיטת המבקשת, מתן רשות לערער, נסמכים כאמור, על טענתה לאלימות מצד המשיב. ואולם, על-פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, כלל אין זה ברור כי מעשי האלימות הנטענים אכן התקיימו. 

התנהלות המבקשת, חרף כל הביקורת שניתן – וראוי – למתוח עליה, אינה מבטלת את הצורך האקוטי ב"הפרדת הכוחות" ובהגנה על שלומם הנפשי של הקטינים הסובלים סבל יומיומי מתמשך מריבי הוריהם – מבלי להעביר את הקטינים, שהמבקשת מופקדת כעת על רווחתם, מהבית.  כמו בהרבה מקרים אחרים, גם כאן טובת הקטינים וזכותם למדור שלו היא בגדר שיקול אשר מכריע את הכף.

חוזר המבקש על עיקר טענותיו בערכאות הקודמות וטוען, בעיקרו של דבר, כי הצוואה כוללת את כל מרכיבי היסוד, וכי נוסח אישור העדים על פני הצוואה – תקין.

טען המבקש כי נפגעה זכות הטיעון שלו בכך שבית המשפט לענייני משפחה לא שמע את הסבריו, וכן נפגעו זכויותיו החוקתיות לחירות ולקניין משום שלא הבין את משמעות דברי בית המשפט במהלך הדיון. כמו כן, נטען כי היה מקום להגביל את תוקף הצו לכל היותר לחצי שנה.

נטען כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא 30 ימים מיום ההמצאה של פסק הדין, ולא מיום הצפייה בו. לטענת באת-כוח המבקשים, פסק הדין לא הומצא לה כדין עד היום, לא באמצעות משלוח הודעה אלקטרונית לכתובת הדואר האלקטרוני שצוינה על-ידה בכתבי הטענות ולא באופן אחר. 

עיקר הבקשה, מוקדש לניסיון לבסס את הטענה, כי הגשת התביעה מצד המשיבים מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. אמנם, תקנה 42 לתקנות, קובעת כי אם "סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט רשאי הוא, מטעם זה בלבד, למחוק את כתב טענותיו כולו או מקצתו". ואולם, רשאי אין משמעו חייב. 

חוזרים המבקשים, בעיקרו של דבר, על הטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי.