המבקשת טוענת ששגה בית המשפט המחוזי כאשר הורה להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה, מכיוון שהשאלה בדבר השפעה בלתי הוגנת לא נטענה על ידי המשיב בכתב הערעור שהגיש, ומשכך הדבר עולה לכדי הרחבת חזית אסורה. עוד נטען כי בפסק יש כדי להעניק למשיב זכות דיונית חוזרת אשר אין הוא זכאי לה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי נמשכים שנים רבות באופן שיש בו לגרום לה לעינוי דין.  

בבקשת רשות הערעור שהגיש האח נטען כי כוונת בני הזוג המנוחים הייתה שלא ניתן יהיה לבטל או לשנות את הצוואות ההדדיות שלא בידיעת בן הזוג, ועל כן כלל לא ניתן לשנות את הצוואות לאחר פטירתו של אחד מהם. כמו כן טוען האח כי לשונה של צוואת האב נועדה להבטיח שכלל הרכוש המשותף של המנוחים יחולק שווה בשווה בין שני ילדיהם וזאת בניגוד לפרשנותה של דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, לפיה האח זכאי רק למחצית מעיזבונו של האב (ולא למחצית מן הרכוש המשותף כולו).

לטענת המבקשת, המקרה מעלה שאלות עקרוניות ובעלות חשיבות ציבורית שעניינן פגיעתן של הקלטות ילדים במסגרת סכסוך משפטי בין הוריהם במוגנות הקשר של הורים עם ילדיהם וכן בזכויות הקטינים. לשיטתה של המבקשת, המקרה מעלה גם שאלות עקרוניות הקשורות להיקף תחולתו של נוהל הנשיאה ולשימוש בו.

המבקשת טוענת כי המקרה דנן מעלה שורה של שאלות עקרוניות שעניינן תוקפן של תניות בהן הצדדים מתחייבים להוריש לילדיהם נכס מעיזבונם במסגרת הסכם ממון, ביניהן אם תניות אלו הן חוקיות וברות אכיפה, ואם ניתן להטיל מכוחן מגבלה על זכויות הבעלות עוד בחייהם של הצדדים. 

הבקשה דנן מעלה שתי סוגיות עקרוניות והן ההכרח בנוכחותו הפיזית של קטין מעל גיל 14 בדיונים בעניינו בבית המשפט לנוער; וההכרח לאפשר למבקש לחקור את העו"ס לחוק הנוער בדיון שמתקיים לפי חוק הנוער.

לטענת המבקש בית המשפט לענייני משפחה הכריע בשאלת מעבר מקום המגורים בהתבסס על הקביעה שהקטין יוותר במשמורת אמו, ובהתאם לכך קבע את זמני השהות של המבקש עם הקטין. המבקש מוסיף וטוען כי שגה בית משפט לענייני משפחה כשהחיל את חזקת הגיל הרך בקביעת המשמורת, חרף קביעתו כי שני ההורים טובים דיים.

טוען המבקש כי אין מקום ששלילת האפוטרופסות הזמנית תימשך זמן רב כל כך, וכי היה על בית המשפט להתחיל בשמיעת ראיות. לכך מוסיף המבקש כי החלטות בית המשפט אינן מבוססות על מידע עדכני.

טוענת המבקשת כי נדרשת התערבות של בית משפט זה מחמת עיוות הדין שנגרם לה ולאביה. בית המשפט לענייני משפחה לא קיים הליך הוכחות והתעלם באופן שיטתי מבקשות וטענות המבקשת ומרצון האב. 

הלינה המבקשת על המשקל שניתן "לנזק שכלל לא הועלה על ידי מבקשי עיכוב הביצוע וממילא לא הוכח", ועל מתן "סעד של עיכוב ביצוע רישום הזכויות שכלל לא התבקש על ידם".

לא מצאתי כי פסק הדין וההחלטות קמא – שיש ביניהם תמימות דעים – מעוררים שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך דנן, ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.