המבקש טוען כי הסכם הגירושין בטל מחמת היותו בלתי חוקי ואף סותר את תקנת הציבור. בהקשר זה, הוא מצביע על כך שההסכם מתייחס לזכות מגורים בנכס השייך לצד ג', כמו גם על כך שהוא כולל חיוב בעל השלכות כספיות כבדות אשר חל עליו כלפי המשיבה למשך כל תקופת חייה.

טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר חסם את דרכו בשל כך שהגיש ערעור ולא בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, וניתן היה לשנות את הסיווג מכוח תקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, לפיה רשאי בית המשפט לדון בערעור כבקשת רשות ערעור.

חזר המבקש על טענותיו שנטענו לפני בית המשפט המחוזי במסגרת תגובתו לבקשת המחיקה. המבקש מלין על כך שבית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על כך שלא הוגש תצהיר מטעם בא-כוחו ולא ניתנה לו הזדמנות לתקן זאת, בייחוד כשהבקשה מטעם משיבה 2 הוגשה אף היא ללא תצהיר. כן טען רבות לגופו של עניין מדוע פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מוטעה.

לטענת המבקש, הבקשה דנן מעוררת מספר סוגיות עקרוניות, וביניהן השאלה האם יש מקום להתחשב בשיקול של "פערים אישיותיים" בין הצדדים כדי לסטות מחלוקת רכוש שוויונית בהתאם לסעיף 8 לחוק יחסי ממון. המבקש אף מלין על כך שקביעות בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה לא נסמכו על חוות דעת מקצועית, ואף לא התבססו על טענות שהועלו על-ידי המשיבה עצמה. 

המבקש טוען שיש למנות מומחה שיעריך את השווי העדכני של העיזבון, לפי סעיף 109 לחוק, ובהתאם לשיטות שהצדדים טענו להן; לבטל את חלופת מכר המניות בשוק החופשי; ולחלק את העיזבון על דרך של תשלום במזומן למבקש על חלקו בעיזבון. 

המבקשים טוענים, כי העניין שלפנינו מעורר שתי שאלות עקרוניות, שראוי להן שיידונו ב'גלגול שלישי'. השאלה הראשונה: "האם איש דת דרוזי, שניתנה לו הסמכות על ידי בית הדין הדרוזי, מורשה לערוך צוואות המהוות צוואות בפני רשות, כהגדרת מונח זה בדין, או שמא זכות זו שמורה רק למי שמכהן כקאדי מד'הב בבית הדין הדתי". שאלה נוספת היא זו: "האם בתי הדין הדתיים רשאים מלכתחילה להאציל את סמכויותיהם בכל הנוגע לעריכת צוואות לידי מאן דהוא מטעמם".

נטען, בין השאר, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מבוסס וניתן מבלי להתייחס לכלל טענותיה של המבקשת והשאלות המשפטיות שהתעוררו מהן. עוד נטען כי נגרם למבקשת עיוות דין ממשי, וכי בקשת רשות הערעור מעוררת שאלות משפטיות החורגות מעניינם של הצדדים, ובהן כאלה שנוגעות למהותה של "זעקת ההגינות" וליישומה במקרה דנן.

טוען המבקש, בעיקרו של דבר, כי הוא "אולץ" לתת את הסכמתו למשיכת הערעור. המערער – שכעת אינו מיוצג – מעלה בהקשר זה טענות כלפי בא-כוחו בעת ההיא, כמו גם נגד המותב שדן בתיק. להשלמת התמונה יצוין כי לצדה של בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע.

טוענת המבקשת כי הערכאות הקודמות שגו בקביעתן שלא הוכחה התחייבות המנוח להעניק את הנכס במתנה למבקשת, וכי מכל מקום "זעקת ההגינות" מחייבת להכיר בתוקפה של עסקת המתנה. לטענת המבקשת, פסק הדין גורם לה עיוות דין.

ההכרעות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינן הפרטני של בעלות הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין