ההחלטות קמא נטועות בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינן מעוררות שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

לטענת המבקש, מקרה זה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, והיא שאלת מעמדם של כספי נאמנות שהופקדו לטובת סילוק חובות ארנונה בנכס אשר נוצרו בטרם עסקת מכר. כמו כן, נטען כי התערבותו של בית המשפט נדרשת משיקולי צדק, שכן במצב הדברים שנוצר המבקש עתיד לשלם את חובות הארנונה על הנכס פעמיים, הן במסגרת הליך הרכישה והן כעת שכן המנוחה מיאנה לפרוע חובות אלו בזמן אמת תוך התעשרות על חשבונו.

בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה לפני הערכאות הקודמות: לגישתה, לא מתקיים התנאי בלעדיו אין לכריכה – משהצדדים התגרשו עוד בדיון הראשון שהתקיים בעניינם מבלי שסוגיית הרכוש נדונה כלל טרם הגירושין, "נפלו" התביעות הכרוכות לגירושין ביניהן התביעה הרכושית הכרוכה. עוד טוענת המבקשת, כי תכלית הכריכה הינה ריכוזיות ויעילות דיונית ולכן החלטת בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי בעקבותיו מנוגדת לאותה תכלית.

בבקשה נטען כי המקרה דנן נכנס לגדר המקרים הנדירים בהם ראוי לתת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", נוכח תחושת אי-הצדק החזקה העולה מביטול צו קיום הצוואה למעלה מ-15 שנים לאחר עריכתה והחשש מפני עיוות דין קשה. כמו כן, נטען כי הבקשה מעלה לדיון שאלות עקרוניות הנוגעות לצורך בקביעת כללים להגשתן של חוות דעת של מומחים לכתבי יד ביחס למסמכים נוטריוניים.

בהחליטו כפי שהחליט, בית משפט קמא הפעיל כהלכה את שיקול דעתו, במסגרתו נשקלו והוערכו כדבעי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות; ובשיקול דעת זה אין בידי להתערב. למעלה מן הנדרש, אציין כי ההחלטה קמא, על כל נימוקיה, הינה נכונה לגופה.

המבקש עותר לקבל את בקשת רשות הערעור ובמסגרת זו להורות על ביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וזאת בשני מישורים:

ראשית, קבלת הערעור במובן של ביטול תוצאות פסק-הדין (לרבות החיוב בהוצאות) כך שהחלטת בית המשפט לענייני משפחה תיוותר על כנה.

שנית, בטלותן של הוראותקביעותהנחיות בית המשפט המחוזי שבאו לידי ביטוי בחלק בו דן בכשלים שנפלו בפן המהותי בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה 

אין מדובר במקרה קלאסי של אימוץ. גורמי הרווחה לא נחפזו לפתוח בהליכים משפטיים והם נזקקו לבדיקות חוזרות ונשנות, במהלך שנים, "כדי להסיק כי המבקשים נעדרי מסוגלות הורית ביחס לקטינים תוך התרשמות כי יתכן שההורים מסוגלים לגדל את ילדיהם". העובדה, כי גורמי הטיפול פתחו בהליכים משפטיים רק בשנת 2018 (בקשה להכרזת הקטינים כנזקקים) למרות שהמשפחה הייתה מוכרת לגורמי הטיפול מאז שנת 2010, מלמדת על הספק שהיה להם בצדקת המהלך.

דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היה על המבקשת להגיש את ערעורה על החלטת הרשמת לשופט של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו, כמותווה בסעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

המבקש טוען כי בידו הזכות לערער על החלטתו האמורה של בית המשפט לענייני משפחה מבלי שתידרש לכך רשות – זאת, מאחר שמדובר ב"פסק דין" ולא ב"החלטה אחרת". המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בסווגו את ההחלטה האמורה כ"החלטה אחרת", ולא כ"פסק דין" ומבקש כי נשנה סיווג זה ונפתח בפניו את שערי הערעור בזכות.

המבקשת טוענת כי החלטת בית המשפט לענייני משפחה סותרת את פסק הדין החלקי, ומשכך היא מנוגדת לעיקרון סופיות הדיון ומעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים. כן טוענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין חמור המצדיק מתן רשות לערער, בין היתר מאחר שאיזון המענק יגרום לה נזק כלכלי בלתי הפיך נוכח הסתמכותה על קביעות בית המשפט בפסק הדין החלקי.