חוזר המבקש על טענתו שהסכמתו ניתנה למראית עין, וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כשהתערב בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בהקשר זה. המבקש מדגיש כי בכך נגרם לו עיוות דין חמור. כמו כן, טוען המבקש שהן בית המשפט לענייני משפחה, הן בית המשפט המחוזי שגו בקביעתם כי אין ליתן סעד של בטלות בנסיבות העניין, מאחר שבכך המשיבה תצא נשכרת ממעשה המרמה שביצעה.

לטענת המבקש בית המשפט לנוער לא קיים את עקרונות היסוד ביחס להוצאת קטינים מביתם. נטען כי בית המשפט שגה, בין היתר, כשקבע שהמבקש סובל מקשיי ויסות; כשהעדיף את עמדת העובדת הסוציאלית; וכשקבע שהקטינות נזקקות לסיוע בכל רבדי חייהן. עוד נטען כי בית המשפט לנוער לא התחשב ברצון הקטינות. 

בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ולתקנה, ומשלא עשה כן על בית משפט זה ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את ערעור.

בעיקרו של דבר, המבקשת חוזרת בבקשתה על הטענות שהעלתה לפני הערכאות הקודמות: המשיב אינו מאפשר את ניהול ההליך במשך שלוש שנים; המשיב לא הוכיח את טענותיו לעניין מצבו הרפואי כדבעי; משהמשיב הוא בעל דין היה על בית המשפט המחוזי להימנע מלאפשר מסירת עדותו בהיוועדות חזותית. בנוסף מלינה המבקשת כלפי ההוצאות בהן חויבה על-ידי בית המשפט המחוזי.

לטענת המבקש, הבקשה מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינם של הצדדים וביניהן השאלה האם מוסמכת הערכאה הדיונית להורות על הארכת מועד להגשת ערעור. לגופו של עניין, המבקש טוען כי הבקשה להארכת מועד הוגשה כ-10 חודשים מיום מתן ההחלטה נושא הבקשה וכי לא ניתן די משקל לעיתוי הדיוני בבחינת הבקשה.

הערכאות קמא טעו בהחלטותיהן לדחות את טענות המבקש בעניין הסמכות. בכתובים שבעלי הדין הניחו לפניי נפרשׂה יריעה רחבה בעניינן של החלטות אלה וטעמיהן. המבקש טוען כי החלטות אלה יסודן בשגגה, ואילו המשיבה מצדיקה את כולן. א

לטענת המבקש הותרת פסק הדין של בית המשפט המחוזי על כנו גורם לעיוות דין ופוגע בזכותו של המבקש להשיג על חוות הדעת של המכון. לשיטתו, יש להורות כבר בשלב זה על פסילת חוות הדעת, מאחר שנמנעת ממנו האפשרות להשיג (מהותית) על חוות הדעת ותוכנה.

לטענת המבקש היה על בית המשפט המחוזי להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה ולתקנה, ומשלא עשה כן על בית משפט זה לתת רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבל את ערעור. לשיטתו הוא הוכיח שחל שינוי נסיבות מהמועד בו ניתנה ההחלטה למזונות זמניים – משהבת הבכורה הגיעה לגיל 6.

פסקי הדין קמא נטועים בעובדותיו הפרטיקולריות של המקרה ואינם מעוררים שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

בבקשה שלפניי טוען המבקש, כי בית המשפט המחוזי כמו גם בית המשפט לענייני משפחה שגו עת הטילו עליו את הנטל להוכיח כי השהייה בישראל נועדה להיות זמנית ובקביעתם כי מקום המגורים הרגיל של הקטינים הוא בישראל.